"מכור לטבריה", כך הגדיר את עצמו חיים אוחנה והסביר: "אני במלון על הנילוס ומתגעגע לנוף הכנרת הנשקף מחלון ביתי. בזמן טיול בסקנדינביה אני חושב על בילוי משפחתי בחוף הכנרת".
אוחנה, בן לאחת המשפחות הוותיקות בטבריה, נפטר לפני שבוע והוא כמעט בן מאה. סיפור חייו שזור בסיפורה של העיר.
הוא נולד בקיץ 1922 בטבריה להוריו, אהליאב ואסתר אוחנה. למשפחת אביו שורשים בני יותר ממאה וחמישים שנה בעיר. סבו וסבתו הגיעו לטבריה ממרוקו עם שני ילדים. לשני ילדים נוספים שנולדו בטבריה קראו בשמות בוני המקדש- אהליאב ובצלאל.
אהליאב, שעסק בהוראה בתלמוד תורה, נפטר בזמן שאשתו נשאה בבטנה את בנם וחיים נולד יתום מאב. האם, אסתר למשפחת שטרית, גם היא משפחה ותיקה ומיוחסת בטבריה, גידלה לבד את שני ילדיה- חיים ואחותו הבכורה, מסעודה. היא עבדה כתופרת וחיים סיפר: "פונקתי מעל ומעבר. הייתי בבת עינה של אמא שלא החסירה ממני דבר ונענתה כמעט לכל דרישותי".
את ילדותו העביר בעיר העתיקה, לחופה של הכנרת. "רצועת החוף הצמודה לשכונתנו, שאורכה כמאה מטרים, נמצאת בין מסגד אלבחרי בצפון ועד החומה מדרום, הכוללת בתוכה את הכנסייה היוונית- אורתודוכסית", תאר לימים. זו הייתה ילדות בעיר מסורתית וצפופה, ממש רגע לפני יציאתה מהחומות לעידן חדש.
"ילדי השכונה היו מבלים בחוף הכנרת הצמוד", סיפר. "הכנרת שימשה למילוי מים בכדים או בפחים, לשימוש המשפחה, לכביסה, לשחייה, לבילוי, לשייט בקיאק ודייג בחוט, ובימי הקיץ החמים היו שוהים על החוף ואף אוכלים בו ארוחת ערב".
בתי השכונה נשקו למי הכנרת וחיים זכר אותה לפרטי פרטים; הוא תאר מדרגות שעלו מבתים עלובים בני קומה אחת ואחריהם התרומם מבנה דו-קומתי שבקומתו העליונה שכן בית הכנסת רבי מסעוד. הוא זכר היטב גם את "תנור הרון אל פארן". לדבריו "זה היה מבנה ששימש מרכז חשוב לצורכי אפיית לחם, עוגות וחמין לכבוד שבת. מעבר לרחוב זה, בפתח הכניסה לרצועת החוף עמד אדם שהיה משפריץ טיפות של חומר חיטוי לתוך כלי המים שהתושבים נשאו איתם מהכנרת לבתיהם", סיפר.
מנהג ילדות שנצרב בזיכרונו הוא התאספות הילדים ברחבת בית שבו נולד ילד. שם בקול רם ובליווי נגינה היו אומרים קריאת שמע. בתמורה היו מקבלים ממתק קטן ובערב השביעי, לקראת ברית המילה קיבלו "עספורה"- עוגייה בצורת ציפור.
כשהיה בן עשר התרחש שינוי משמעותי בחייו; באותה שנה קנה להם סבו בית בשכונת מימוניה. זו הייתה אחת השכונות החדשות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה. אז גם סיים את לימודיו בתלמוד תורה והחל ללמוד בבית ספר עממי. את ההחלטה להפסיק ללמוד לימודי דת ולעבור ללמוד בחינוך הכללי, החליט על דעת עצמו. בתחילה לא אמר דבר לאמו ובמקום להגיע לתלמוד התורה היה מסתתר במחבוא ליד שרידי חומה עתיקה. כשהדבר התגלה למשפחה הוכרע לבסוף כי יש למלא את רצון הילד. "יום זה טבוע בזיכרוני כיום מפנה, שינוי תדמית וגאווה עצמית גדולה על ההצלחה במאבק ובהשגת המטרה", כתב.
בבית הספר נחשף ללימוד מקצועות ששבו את ליבו. "בפיזיקה וכימיה היה משהו עליון, מסקרן ו'מיסטי' שעורר בי עניין רב וחיבה", תאר.
היציאה מהעיר העתיקה חסכה למשפחה את מוראות השיטפון הגדול בחודש מאי 1934 שהביא למותם של 32 בני אדם וגרם לנזקים כבדים בעיר העתיקה. אוחנה ציין כי נוכח הרושם העז שהותיר השיטפון ותוצאותיו, אותו יום שימש במשך שנים רבות לנקודת ייחוס בזמן: תאריכים ואירועים צויינו ביחס לאותו יום.
בשנת 2018, במליאת אלפיים שנה לייסוד טבריה, העלה את זיכרונותיו על הכתב בספר שהוציא. הוא תאר בשפה ציורית את מנהגי המקום, הלבוש לפי מועדים ועונות השנה, השפה המיוחדת שעירבבה עברית עם ערבית, פתגמים ואמונות תפלות, מאכלים מסורתיים, חגי ישראל כפי שנחגגו וסיפורי מקומות ואתרים בעיר.
האמן אורי מזר שעוסק בשימור מורשת טבריה כתב כי "דברי הזיכרונות שכתב חיים אוחנה מאבני הדרך של חייו הן בעצם אבני דרך שמספרות את סיפורה של הארץ ובמיוחד של עירנו טבריה".
בספרו הוא מתאר את החיים בשכונת מימוניה שליד ציון קברו של הרמב"ם. מדובר בחיים משותפים של ערבים ויהודים שהיו ביחסי שכנות טובים, חיי קהילה תוססים ולילות של שינה על גגות הבתים בקיץ הטברייני החם.
לצד הלימודים עסק בספורט- חתירה בכנרת והתעמלות. במקביל התנדב לארגון "ההגנה" ועסק בתחום הקשר והאיתות. עם סיום לימודיו השתלב כפקיד במנגנון של המנדט הבריטי ובין השאר עבד במחלקה הטכנית כמעתיק תוכניות, צילומים, מדידות לצורך הקמת מבנים ומחנות צבא ועוד. בהמשך הועבר למחלקת חשמל ומכונות ושם לצד העבודה הפקידותית החל ללמוד את מקצוע החשמלאות. הוא שובץ בגדוד הנדסה בריטי ונשלח לבצע עבודות חשמל עבור הצבא. בין השאר- טיפול במשאבות מים למחנות צבא ואחר כך עבר לחיפה ועבד כחשמלאי בבסיס בטירה.
לאחר מכן עבר לעבוד כחשמלאי בבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה. בעבודה זו נקלע ליום הטבח ב-30 בדצמבר 1947. באותו בוקר אנשי אצ"ל השליכו פצצה לעבר קבוצת מבקשי עבודה ערבים שעמדו מחוץ לבתי הזיקוק. שישה מהם נהרגו. בעקבות כך פרץ המון לשטח המפעל והרג 39 פועלים יהודים שעבדו במקום.
אוחנה ומספר חברים עבודה הצליחו להתבצר ולהתגונן מתוך אחד המבנים. "הרהרתי במוות", הוא נזכר באותו יום. למרבה מזלם משטרה בריטית שהגיעה חילצה אותם מהמקום. עם קום המדינה התגייס לצה"ל והיה שותף להקמת מרכזיות טלפונים עבור הצבא, לאחר מכן התקבל לקורס מדריכי ספורט הראשון שנפתח בצה"ל.
לאחר שהשתחרר שב לטבריה ועבד בהקמת תשתיות חשמל בעמק הירדן. בין השאר השתתף בשיקום הקיבוצים מסדה ושער הגולן שנכבשו והוחרבו במלחמת העצמאות ובתפעול המשאבות במכון המים שליד נהר הירמוך.
כעבור זמן קצר מצא עבודה כחשמלאי בקופת חולים כללית, שם עבד במשך עשרות שנים. הוא החל כחשמלאי זוטר וסיים כאחראי על תחום החשמל, המיזוג והמכשור הרפואי של הקופה במחוז צפון. בנוסף גם מילא תקופה ארוכה את תפקיד ראש ועד עובדי קופת חולים במחוז צפון. מעבר לשמירה על זכויות העובדים גם דאג לפתח את נושא הטיולים והצעדות אליהם יצאו העובדים.
בשנת 1951 נישא להדסה אלנקווה בטקס שנערך בחוף הלידו בטבריה. משפחתה הייתה גם היא משפחה שורשית בטבריה. הוריה עזבו את טבריה והיו מראשוני קריית חיים. אחרי שנישאו הקימו חיים והדסה את ביתם בטבריה ובה נולדו להם ארבעה ילדים- נאוה, זיו, נעם וריקי.
אחרי שיצא לגימלאות למד בקורס מורי דרך ונרתם לסייע לאשתו הדסה שריכזה פעילות מועדון גימלאים בטבריה. מועדון "אביב" היה לשם דבר בעיר ובני הזוג אוחנה היו מזוהים איתו. תרומתו של חיים למועדון הייתה ריכוז של חוג להדרכת טיולים. בנוסף קיים בהתנדבות חוג בנושא יהדות עבור נכי צה"ל. על תרומתו קיבל את אות יקיר העיר טבריה.
לאורך השנים הקפיד על פעילות ספורטיבית ונראה תמיד צועד בעיר, אך הודה שלעתים במקום לטפס במדרגות השתמש במעלית שבבניין מגוריו. "אם אני מרגיש שהמעלית קורצת לי, אני מתמסר לה", אמר. עצתו לבני גילו היתה ש"יסתכלו על החצי המלא של הכוס. גם מחצי כוס אפשר לשתות ולרוות", אמר.