בית המשפט צריך להכריז על השהיית משפט נתניהו, עד שתוסר סופית עננת הריגול המשטרתי

וגם, חזרה אל סיפור היסטורי מעניין שיזכיר איך נהגו בשמאל ובעיתונות מול השתוללות משטרתית בהאזנות סתר, ומול פגיעה בזכויות הפרט, כשאלה התאימו להם פוליטית

קלמן ליבסקינד
12/02/2022

צריך להודות שהיה די מביך לקרוא את התגובות של כמה מבכירי הפוליטיקאים שלנו לחשיפה המטלטלת של תומר גנון ב"כלכליסט". מרב מיכאלי, כמו כמה עיתונאים, הפילה את התיק על בנימין נתניהו.

לניצן הורוביץ היה חשוב להבהיר שהאישומים נגד ראש הממשלה לשעבר חמורים מהפרשה החדשה. עמר בר־לב הדגיש שמדובר ב"שדה חרוך" שהותירה הממשלה הקודמת. כמה אנשי תקשורת הזכירו לנתניהו שאם האחריות לפרשה הזו רובצת לפתחו של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, הרי שיו"ר הליכוד בעצמו אשם בה, משום שהוא שמינה את אלשיך.

כמו תמיד, את המקום הראשון בתחרות על תגובות שאינן קשורות לכלום לקח בהליכה יאיר לפיד, כשהסביר שהראשון שצריך להיחקר בפרשה הזו הוא אמיר אוחנה, זה שמונה לשר לביטחון הפנים במחצית 2020, שנים ארוכות אחרי שהחלו כל הפריצות הנטענות למכשירי הטלפון.

אז נכון שבפוליטיקה אתה מנסה לראות בכל רגע נתון מה יכול לשרת את הקבוצה שלך, אבל זה אידיוטי להאשים את נתניהו בפרשה, כשלפחות לפי הפרסומים - סביבתו נראית כמו הנפגעת הכי גדולה שלה. וזה אידיוטי להאשים את נתניהו, כשאף אחד לא באמת חושב שהיה לו קשר למה שנעשה בתוככי יחידת הסיגינט של המשטרה, ולשאלה למי מאזינים בה. וזה אידיוטי להאשים את נתניהו בטיפוחו של אלשיך, כשההאשמות באות מצדם של מי ששימשו בהתמסרות כלהקת המעודדות של אותו אלשיך.

נתניהו מודה לתומכיו בכנסת. ראובן קסטרו
אידיוטי להאשים אותו בפרשה. נתניהו(צילום: ראובן קסטרו)

רוני אלשיך, נזכיר למי ששכח, נכנס לתפקידו כשחלקים גדולים בעיתונות מארגנים לו קבלת פנים שנעה בין פרצוף חמוץ לשריקות בוז. זה התחיל מהכיפה שעל ראשו, שבערה בעיניים של לא מעט עיתונאים. פרשן בכיר ב"הארץ" הזהיר מהכיפה הזו עוד כשאלשיך היה בשב"כ.

בעל טור אחר בעיתון הביע התנגדות למינויו, בין השאר מחשש שלא יוכל להשתחרר מ"דעות רבניות, תיאולוגיות, שמהן הושפע". כך גם כותב קבוע ב"מעריב", שהזכיר כי מדובר ב"מתנחל לשעבר... חובש כיפה... קיצוני דתי".

בערוץ 10 הקריאו אז לצופים פוסט שכתבה בפייסבוק חברה של אשתו של רוני אלשיך, שסיפרה על אמא שלה, שהותקפה באבנים בהר הזיתים, ומתחה ביקורת על המשטרה שלא עשתה כלום בעניין - והזכירו שרעייתו של המפכ"ל המיועד, לא עלינו, שיתפה את הפוסט הזה. וכדי להסביר כמה רע הולך להיות עם המפכ"ל המיועד, הוסיפו ש"קצינים בכירים מעלים חשש גדול בנוגע לאופן הטיפול של רוני אלשיך בנושאים רגישים הקשורים למגזר החרדי, ובמיוחד לרבנים בכירים שאולי יידרשו בשלב מסוים לחקירה".

נשמע כמו היסטוריה רחוקה, נכון? לגמרי. כי ברגע שאלשיך סימן את עצמו כפנים של החקירות נגד נתניהו, עשתה התקשורת סיבוב פרסה והחלה לחבק אותו. מאותו הרגע, כל שאלה, כל תהייה וכל ביקורת הוצגו על ידי התקשורת המרכזית כמרידה במלכות. חלקים חשובים בעיתונות, כמו במשטרים אחרים, הפכו לשופרו של המפכ"ל, והוא, בחור שאיש לא יכול לזלזל בתבונתו, הבין היטב אילו עצמות נכון לזרוק לכלב השמירה כדי לקבל ממנו ליקוק.

כך או כך, התגובות הפוליטיות האוטומטיות האלה זרקו אותי 18 ומשהו שנים לאחור, אל אוקטובר 2003, ואל אירוע שיש קווי דמיון רבים מאוד בינו לבין מה שנחשפנו אליו השבוע. גם אז מדובר היה בהאזנות בלתי חוקיות. גם אז מדובר היה במשטרה שחצתה את הגבולות המותרים. גם אז היו עיתונאים ופוליטיקאים שמה שבעיקר הפריע להם זה שטיפול בהשתוללות של המשטרה יסייע בעקיפין לפוליטיקאי השנוא עליהם מהמחנה הימני. בזמנו קראו לפוליטיקאי הזה אריאל שרון. היום קוראים לו בנימין נתניהו.

מי שומר על השומרים?

הסיפור ההוא נסב סביב חקירות משטרה שהתנהלו ביאחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות) נגד אביגדור ליברמן. המשטרה קיבלה מבית המשפט אישור להאזין לליברמן, לעוזרו מיכאל גורלובסקי ולאיש העסקים דוד אפל, כשהצווים מתירים לתמלל ולהעלות על הכתב שיחות הנוגעות לחשדות נגדם, ובשום אופן לא לתמלל ולא לשמור שיחות אחרות, פרטיות או פוליטיות.

ניצב משה מזרחי - אז ראש היאחב"ל, בהמשך ראש אגף החקירות, ומאוחר יותר גם חבר כנסת מטעמה של מפלגת העבודה - לקה במה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין כינה "להיטות יתר". דוח שחיבר היועץ על אודות מעשיו של מזרחי, סיכם כיצד היה קצין החקירות הבכיר אחראי לתמלול סיטוני ולשמירה של המוני שיחות פרטיות, פוליטיות ואחרות של ליברמן, שלא היו קשורות בשום דרך לחשדות נגדו.

רובינשטיין הגיע אז לדיון בוועדת החוקה של הכנסת, ופירט בפני חברי הכנסת את הזעזוע שלו ממה שראו עיניו כשעבר על השיחות שתומללו. 70% מהתמלולים של ההקלטות, סיפר, לא היו רלוונטיות כלל לחקירה. הוא גם פירט. "שיחות פוליטיות בתקופת בחירות, שיחות עם עיתונאים, סקרים של מפלגה וגם שיחות אינטימיות, שלא ייאמן איך הן תומללו... פקסים מפלגתיים".

"האם קידשה המטרה - החשובה כשלעצמה - את האמצעים?...", תהה היועץ. "מי ישמור על השומרים?", שאל. "יחשוב כל אחד שיושב כאן וכבודו עמו... האם הוא היה רוצה שיתמללו שיחות חולין שלו עם עיתונאים או עם פוליטיקאים אחרים או מה נעשה במפלגה, בצורה זו או אחרת. האם הוא היה מעוניין בזה או רואה את זה כדבר תקין בסיפור הזה, שלא לדבר על נושאים בעלי אופי אישי ואינטימי".

עוד בוואלה!

מלאכי החבלה: פרשת NSO גרמה לנתניהו ותומכיו לפצוח במחול טירוף השובר שיאי מופרכות

לכתבה המלאה
התקשורת עשתה סיבוב פרסה והחלה לחבק אותו. אשליך(צילום: פלאש 90, יונתן זינדל)

גם אז, ממש כמו היום, הלך הכל מיד לשדה הפוליטי. אריאל שרון, ראש הממשלה, איש הליכוד, היה אז תחת חקירות, וחברי הכנסת מהשמאל חששו שפגיעה בחוקר הבכיר מזרחי - גם אם זה חצה כמה קווים אדומים - תסייע לראש המפלגה היריבה. מהמקום הזה הם הסתערו על היועץ. "אני לא מסכים שיוטבע למזרחי אות קין במצחו על העניין הזה", אמר ח"כ אופיר פינס מהעבודה. "כאשר האגף הזה נמצא באיבן של חקירות, אולי מהרגישות ביותר בתולדות האגף הזה והמדינה, אני חושב שזה מעביר מסר רע לציבור".

יוסי שריד (מרצ) הצטרף אליו גם הוא. גם לו הפריעה הפגיעה האפשרית בחקירת שרון, יותר ממה שהפריעה לו התנהלותו של מזרחי. לא ייתכן להשליך לכלבים את החוקר הראשי יום לפני חקירת שרון, טען. אברום בורג, איש מפלגת העבודה, הצטרף גם הוא. "יש כאן בעיה של מראית עין", אמר. "יכול להיות שטוב היה שהדוח הזה (נגד מזרחי - ק"ל), אם בכלל יפורסם, יפורסם בעיתוי אחר".

וזה לא נגמר בכנסת. פרופ' מרדכי קרמניצר גונן על מזרחי, ובהמשך גם טען שהשר גדעון עזרא, שמאוחר יותר הדיח את מזרחי מתפקידו בעקבות הפרשה, נוהג ב"עזות מצח". גם העיתונות, ששקועה עד ברכיה בפוזיציה, חיבקה את קצין המשטרה. ב"הארץ" הזהיר כותב אחד שפרשת מזרחי היא "מאמץ לסרס את אגף החקירות של המשטרה". פרשן בכיר אחר של העיתון הכריז שרובינשטיין ראוי לפרס מטעם בן לאדן ויגאל עמיר.

כל זה עוד לפני שהזכרנו את "ידיעות אחרונות" ואת כתב התחקירים הבכיר שלו מוטי גילת, שהיה גדול פטרוניו של מזרחי בעיתונות, לפני האירוע הזה ואחריו. "יש יחסי סימביוזה בין קבוצת עיתונאים למדליפים", הגדיר את זה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בהרצאה שנשא אז. "יש קורלציה בין ידיעות שפורסמו במשך השנים לבין רשימת כותבים שגומלת למי שהיו מקורותיה. מדובר ביחסי גומלין של תן וקח. תן לי - ואכתוב טובה עליך".

הפגיעה בזכויות הפרט, ההשתוללות של בכיר החוקרים, להיטות היתר שלו שהביאה לתמלול מסיבי של שיחות פרטיות באופן שמנוגד לצו בית המשפט, כל אלה לא שיחקו תפקיד במקום שבו שיחקה הפוליטיקה. אין כאן טענה שלימין אין אינטרסים פוליטיים, או שהוא לא שוקל אותם בבואו להביע עמדה בסוגיות שכאלה.

ועדיין תמיד מרתק לראות כיצד השמאל הישראלי, שההגנה על זכויות האזרח מככבת בתעודת הזהות שלו, נכון לסלוח בקלות לאגרסיביות המשטרתית. כיום, כך אז, עשו נציגיו קודם כל את חשבון הרווח וההפסד שיהיה להם מהאירוע הזה.

לחשוב מחדש

אנחנו בערפל קרב. מחד, הטענות של "כלכליסט" קשות ומרעידות את אמות הסיפים. מאידך, ראיות וממצאים עדיין אין, הכחשות יש למכביר, ובהינתן הצורך לבדוק את הדברים, יש לנקוט זהירות מרובה. משכך, כל מה שייכתב כאן נשען על שתי נקודות בסיס חשובות.

האחת, שהדברים נכתבים בנקודת זמן מסוימת, וכל ממצא עתידי שיתפרסם יכול לשנות את המצב העובדתי, לכאן או לכאן. השנייה, שצריך לשים לרגע בצד את כל ההערכות והניחושים וההשערות, ולעסוק אך ורק במה שאנחנו יודעים, ואך ורק במה שפורסם. בלי טענות על "הפיכה שלטונית" מזה, ובלי טענות על כך שהחשיפות לא מעלות ולא מורידות דבר בתיקי נתניהו מזה.

רשימת יעדי הפריצה לטלפונים, כפי שפורסמה השבוע, מלמדת שאי אפשר לחבר את קורבנותיה דווקא אל נתניהו. הטענה כאילו כל מזימת הפעלת הרוגלה באופן בלתי חוקי כוונה אל יו"ר הליכוד ואל אנשיו, אין לה על מה להתבסס. יש ברשימה שפורסמה ב"כלכליסט" מתנחלים, ומפגינים מיוצאי אתיופיה וממחאת הנכים, ויש את אמי פלמור ואת קרן טרנר ואת שי באבד, ויש גם כמה ראשי ערים, ולכל אלה אין שום קשר לנתניהו.

זה, כאמור, מצד אחד. אבל יש גם צד שני. כי בתוך החבורה הגדולה הזו, של מי שלכאורה, לפי הפרסום, היו קורבנות האירוע, יש קבוצה שכן קשורה לנתניהו. והקבוצה הזו, גם אם היא מהווה רק חלק מיעדי הפריצה, איננה קבוצה קטנה, והפעילות נגדה מעוררת שאלות. כך בכל מה שקשור לפריצה לטלפון של בנו של ראש הממשלה, כך בכל הקשור לפריצה לטלפונים של יועציו, כך בכל הקשור למנכ"ל משרדו, וכך בכל הקשור לגורמים נוספים שקשורים לחקירה שנוהלה נגדו.

גם אז היו אלה שהפריע להם שהטיפול בפרשה יעזור ליריבם הפוליטי. שרון(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, עמוס בן גרשום)

מה אנחנו יכולים ללמוד על זה? כרגע לא הרבה, בעיקר משום שכאמור אמיתות הטענות עדיין לא ברורה. ולמרות כל זה, נכון יעשה בית המשפט אם יודיע שהוא משהה את המשך משפטו של ראש הממשלה לשעבר לתקופת מה. נכון, כשאנחנו מדברים על הצורך של המערכת ליהנות מאמון הציבור, הרי שבכל מה שקשור בתיקי נתניהו יש כבר עכשיו מעט אמון כזה, וספק אם תומכיו של נתניהו יקבלו פסק דין שאיננו זיכוי מלא שלו.

ועדיין, אחרי שאמרנו את זה, הסיפור הנוכחי לוקח אותנו למקום שעוד לא היינו בו. יכול להיות שהבדיקה שתיערך נוכח חשיפת "כלכליסט" תגלה שהפרסום היה מוטעה. יכול להיות שהבדיקה תגלה שהפרסום נכון בחלקו, אבל אין לו נגיעה לתיקי נתניהו. אבל בלי ממצאיה של בדיקה רצינית ומעמיקה, אי אפשר להמשיך כאילו לא קרה כאן דבר.

מה ההבדל בין נתניהו לבין שאר האנשים שהפרסומים נוגעים להם? ובכן, ישנם שני הבדלים מהותיים. האחד, כאמור, נוגע לכך שיותר מדי מהיעדים של ההאזנות האלה קשורים בנתניהו, באנשיו, במשפחתו, וביעדי חקירותיו. השני, שנתניהו הוא היחיד שבעניינו מתנהל כרגע הליך חי, נושם ופעיל.

אני לא מקנא באמי פלמור, שגילתה השבוע שיכול להיות שמישהו שאב לה את הטלפון. אבל בעניינה לא מתרחש כרגע דבר. נגד נתניהו מתנהל כרגע משפט, שאוהביו ושונאיו יסכימו שהוא מהחשובים בתולדות המדינה, וכשעננה כזו מרחפת מעל האופן שבו חדרה המשטרה לטלפונים של כל מי שסובבים אותו, בלתי אפשרי להמשיך כאילו לא אירע דבר.

הדרישה הזו, כך נדמה לי, לא צריכה לבוא רק מצדו של נתניהו או של דורשי טובתו. היא צריכה לבוא גם, ואולי דווקא, מצדם של יריביו הפוליטיים, או מצדם של מי שמאמינים שנכון שיתנהל כאן הליך שניתן יהיה לסמוך עליו שהוא נקי.

אם זה היה סימן השאלה הראשון שמוטל על ניהול ההליכים נגד נתניהו, ניחא. העניין הוא שלא מדובר באירוע הראשון וגם לא בשני. לפני כמה חודשים, בפסק דין שניתן בתיק שהתנהל בבית המשפט העליון בפרשה אחרת, השתמש השופט ניל הנדל בדוגמה מעניינת.

לא סימן השאלה הראשון שמוטל על ניהול ההליכים נגדו. נתניהו בדיון בבית משפט(צילום: אתר רשמי, אמיל סלמן)

נניח, אמר, שקיים איסור פלילי להניח ערימת חול באמצע כביש ראשי. הנחת גרגר חול אחד על הכביש איננה בבחינת הנחת ערימה, ולכן היא תהא מותרת. למרות זאת, אם אדם יחזור על הפעולה הזו שוב ושוב, הרי שבשלב כלשהו, כאשר יצטברו די גרגרים על הכביש, תהיה שם אותה ערימה שהחוק אסר להניח.

ובכן, בתיקי נתניהו הונחו עד כה לא מעט גרגרים. הפתיחה בחקירה ללא אישור בכתב מהיועץ המשפטי לממשלה הייתה גרגר כזה. והלחץ על ניר חפץ להחליף עורך דין היה גרגר כזה. והחקירה של חפץ - החל מתנאי מעצרו ועד לשימוש בתרגילים המלוכלכים שננקטו נגדו - הייתה עוד גרגר.

והחיפוש הלא חוקי בניידים של יונתן אוריך ועופר גולן, בתיק צדדי לפרשה הגדולה, היה גרגר. והחדירה הלא חוקית לטלפון של שלמה פילבר, ולפי התחקיר של "כלכליסט", למכשירים של כמה אחרים מסביבת נתניהו - אם תתברר שאכן בוצעה, עלולה להיות גרגר נוסף, שיתחיל לצייר תמונה של ערימה.

שימו רגע בצד את הטענות לכך שבוצעה פה הפיכה שלטונית, שהתיקים קרסו, ושהכל תפור. עזבו את הפרשנויות, עזבו את העמדות הפוליטיות, ובואו נישאר רק עם העובדות. העובדות הללו צריכות להביא לחשיבה. לא לזיכוי, לא לסגירת ההליך, אבל להבנה שאם הפרסום האחרון יתברר כמדויק, הרי שמצטברת כאן מסה. שתקלה יש בכל תיק, אבל כשמדובר בעוד אירוע ובעוד אירוע, מגיע הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully