לפני שנתיים וחצי חליתי בסרטן, לימפומה הודג'קין, הסרטן הכי נפוץ אצל אנשים צעירים. בגיל 22 החיים שלי נפסקו לחלוטין וירדו מהמסלול - מסטודנט להנדסת חשמל ופיזיקה בטכניון לחולה סרטן שחי בבית של ההורים.
אחרי יותר מחצי שנה קיבלתי אבחנה רשמית. דרך סמס. שאבא שלי קיבל. כשהייתי בסופר. והרופא היה בחו"ל. זו עדיין הייתה כאפה לפנים, כי אף פעם לא מצפים לזה באמת.
עשיתי טיפולי כימותרפיה במשך חצי שנה, כל שבועיים. אם תהיתם מה החוויה - שבוע וחצי מתוך השבועיים לא יכולתי לתפקד בכלל (כאבים נוראיים, חולשה קיצונית ועוד) ובשלושת הימים לפני הטיפול הבא, כשסוף סוף התחלתי להרגיש כמו בנאדם, רק חשבתי על הטיפול שמגיע.
בנוסף לזה - אני גבר טרנסג'נדר.
אני גבר, רק שלא תמיד חייתי ככה. תוך כדי הסרטן היה לי הרבה זמן להתמודד עם הזהות המגדרית שלי. זה משהו שהפריע לי כל החיים, אבל מתוך קונפורמיזם או הכחשה לא צף לפני השטח. תמיד הרגשתי מאוד לא בנוח להיקרא "אישה" או לתפקד לפי סטריאוטיפים נשיים, אף פעם לא אהבתי את עצמי ואת הגוף שלי - עד הסרטן.
התספורת אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון הייתה בשבילי דווקא נקודת מפנה חיובית, בניגוד לרוב האנשים שאצלם היא נקודת משבר. למרות הקושי הפיזי, הרגשתי הקלה מנטלית גדולה - התחלתי להרגיש יותר בנוח בגוף שלי, דווקא בנקודה בזמן שבה הגוף שלי "בגד בי".
סרטן לא נגמר כשהטיפולים נגמרים. הסרטן ממשיך איתנו לאורך כל החיים - המחשבה שכל מחלה קטנה או כל הרגשה לא טובה יכולה להיות הסרטן שחזר, המחשבה על האפשרות שאמות עכשיו או מוקדם יותר ממה ש"הייתי יכול".
הרבה מההתמודדויות האלו מקבילות לתהליך המגדרי שלי - ההתמודדות עם בתי החולים, עם קבלה חברתית, זוגיות, החיים ה"חדשים" שנראים שונים לחלוטין מהחיים לפני המחלה או היציאה מהארון.
לתחושתי, ההתמודדות עם התהליך המגדרי יכולה להיות יותר גרועה מההתמודדות עם סרטן (!).
זו כמובן הכללה, אבל על הסרטן נקבל תגובות מזדהות ואוהדות - על התהליך המגדרי, לצערי, תגובות מבטלות, מעליבות ואלימות.
החוויה שלי הפוכה לחלוטין - הסרטן הוא נקודת שפל בחיי, התהליך המגדרי הוא משחרר ומרים.
אני רק רוצה להיות בריא ולהרגיש נוח בגוף שלי, בשני התהליכים האלו. למה ההתייחסות החברתית כל כך שונה?
אם קראתם עד כאן, אני מבקש מכם - התייחסו לאנשים שאתם אוהבים ולאנשים מסביבכם בחמלה. אתם לא תמיד יודעים עם מה הם מתמודדים.