אירועי המחאה האלימים בעקבות נטיעות קק"ל בנגב בסמוך לכפר מולדה הציפו שוב את עומק השבר בין החברה הבדואית למדינת ישראל, אבל לא פחות מכך את עומק הבורות של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בכל מה שנוגע למורכבות הבעיה. כולם מקשקשים סיסמאות נטולות עובדות ומהדהדים נרטיבים שלא באמת נבדקו. כך לדוגמה, השר לביטחון הפנים עמר בר־לב טען שעל אדמת המריבה גידלה המשפחה הבדואית גידולי שדה שמהווים בעבורם מקור פרנסה, ולכן בעיניו זאת הייתה טעות לנטוע עצים דווקא שם, כשבפועל דבר לא נשתל באדמה המדוברת.
הנגב לא באמת נמצא על סדר יומה של התקשורת ולכן אין זה פלא שהגענו עד הלום. לא מדובר בתחושות אישיות שלי אלא בעובדות, ולראייה לכך שבשבוע שבו הציתו מכונית, הניחו סלעים על פסי רכבת כדי לפגוע בחפים מפשע, רגמו באבנים אוטובוסים ומכוניות וסגרו כבישים בנגב, כותרות עיתוני סוף השבוע, למעט ישראל היום, לא מצאו פיסת מקום לידיעה קטנה על המתרחש בנגב.
ביום שישי בבוקר חברה שמתגוררת בהתנחלות ביהודה ושומרון שאלה אותי האם זה בטוח להגיע לבאר שבע. עד כדי כך ישנה תחושה שהנגב נהיה מסוכן יותר מיהודה ושומרון. באותו יום שישי התלבטתי האם להסתכן ולנסוע בערב בכבישי הנגב לארוחת שבת בביתה של חברתי שמתגוררת ביישוב הסמוך. לבסוף ביקשתי מבעלה שמחזיק בנשק, להגיע חמוש לאסוף אותנו.
שבוע עבר ובמהלכו אני מנסה להבין האם הייתי דרמטית או שנהגתי באחריות מתבקשת, שהרי לא כל הבדואים שמתגוררים סביבי הם פורעי חוק. יש כאלה שמעוניינים בחיים משותפים ובשילוב, אך יש גם לא מעט שמשליטים טרור ופחד. המאבק סביב הנטיעות הוא רק הטריגר, הוא הגפרור שנזרק הפעם לעבר הגחלים הלוחשות של הטרור הלאומני, שהרים ראש בנגב בשנים האחרונות.
עוד על מהומות הנטיעות
ראשית, קצת סדר בכל מה שנוגע לתביעות בעלות על קרקעות בנגב. ישנן משפחות בדואיות רבות שטוענות שהקרקע עליה הן יושבות שייכת להם. חשוב להבין שאפילו בשלטון העות'מאני, טרם הקמת מדינת ישראל, אדמות פרטית הוכרו רק כשהיו חלק מתוואי יישוב מוכר, ולכן תביעות הקרקע היחידות שהוכרו לבדואים היו אלה שבשטח העיר באר שבע.
בתי משפט בישראל לא הכירו עד היום בתביעות בעלות קרקע, למעט פשרות שעשתה המדינה מול המגזר מחוץ להליך המשפטי, וזאת מתוך רצון להביא להסדרת ההתיישבות של הבדואים. בפזורה הבדואית שנמצאת בקו באר שבע, דימונה וערד מתגוררים כ־300 אלף איש בכ־1,900 ריכוזי אוכלוסייה. מי שנוסע לאורך הכבישים בנגב מבחין בצריפים ובאוהלים, לעיתים כמעט על הכביש עצמו.
השבוע התארח מנסור עבאס באולפנים וטען שהבדואים בנגב מבקשים לעצמם רק 3% משטחי הנגב. הוא רק שכח לציין שמדובר בשטח שחלקו נמצא בתוך תוואי הערים באר שבע, דימונה וערד ובכך הוא גם יכול למנוע תכנון עתידי. מעבר לכך, מדינה מתוקנת עם מוסדות תכנון ובנייה לא יכולה להקים 1,900 יישובים חדשים בשטח הצפוף הזה ולכן נדרשת הסדרה להתיישבות הבדואים ולא הקמת כפר לכל משפחה.
על אף שהקרקע אינה בבעלות פרטית, מציעה המדינה תנאים אטרקטיביים לבדואים על מנת שיעברו ליישובים מוסדרים, כאשר כל משפחה מקבלת קרקע ללא תשלום ומענק של רבע מיליון שקל. אדמות המריבה בסמוך ליישוב מולדה הן על פי חוק קרקעות מדינה והשבוע מדינת ישראל התקפלה אל מול גל של טרור לאומני והפסיקה את הנטיעות, ובכך נתנה לאלימות לנצח. דגלי פלסטין הונפו בהפגנות, אבנים הושלכו לעבר השוטרים והאלימות חגגה בכבישי הנגב.
משילות בדואית
85 חשודים נעצרו בגל המהומות הנוכחי, כאשר רובם של העצורים בני הדור השני והשלישי של הנשים הפלסטיניות שיובאו לארץ מהשטחים. כך למשל שתי אחיותיו של אסמאעיל הנייה, מנהיג חמאס, מתגוררות כבר שנים בתל שבע. הפוליגמיה, ריבוי נישואין לשתי נשים או יותר, היא תופעה נפוצה בפזורה הבדואית ומובילה לפגיעה בזכויות נשים, סחר בקטינות, הזנחת ילדים ועוד.
בין היתר הביאה הפוליגמיה במגזר לכך שכיום ישנם בישראל כ־40 אלף צעירים בני הפזורה שאינם מרגישים חלק ממדינת ישראל, שפיתחו זהות פלסטינית בשל הקשרים המשפחתיים שלהם ולחיבורם לתנועה האסלאמית ולפלג הצפוני הרדיקלי.
על פי דוח מבקר המדינה שפורסם במאי בשנה שעברה, מדינת ישראל לא מצליחה להתמודד עם הפוליגמיה והשלכותיה. ישנם בישראל כ־6,200 גברים פוליגמיים ול־69% יש למעלה מתשעה ילדים. על פי הערכות, יש בישראל כ־14 אלף נשים פוליגמיות. בין השנים 2017־2021 הוגשו לבית המשפט בסך הכל 18 תיקים בגין פוליגמיה, דבר שמצביע על הכישלון בהתמודדות עם התופעה שמונעת חיבור של צעירי החברה הבדואית למדינת ישראל.
הפוליגמיה אינה חוקית במדינה וכשטוענים שאין משילות בנגב, אולי מוטב לדייק ולטעון שיש משילות בדואית בנגב, כזאת שמיישרת קו עם השבטיות של המגזר הבדואי. לדבריה של ד"ר חבצלת יהל, חוקרת במכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, מדינת ישראל מראשית הקמתה אפשרה ושימרה היבטים של השבטיות הבדואית ובכך מנעה מהבדואים להכפיף עצמם למערכת החוקים הישראלית.
לאורך השנים שיתפה המדינה פעולה עם מוסדות שבטיים, כמו למשל "סולחה". נציגי רשויות החוק ישבו עם המשפחות המסוכסכות בניסיון למנוע נקמת דם ולסכל את הרצח הבא. ההיבט השבטי בא לידי ביטוי גם בנושא הקרקעות. כשישנה תביעת בעלות על קרקע, על אף שבית המשפט קבע שמדובר בקרקע של המדינה ולמרות שמושקעים משאבים רבים ומפתחים יחידות דיור על האדמות הללו לטובת המגזר הבדואי, השכונות עומדות ריקות בשל תביעת הבעלות. כדי להתחיל ליצור ריבונות ומשילות בנגב, על המדינה להנהיג חוק אחד לכולם ולפעול לפירוק המנגנונים השבטיים, או לכל הפחות להפסיק לשתף פעולה עם המנגנונים האלה, שפוגעים לא מעט גם במגזר עצמו.
גל המחאה של בני המגזר הבדואי עורר בי לא מעט מחשבות השבוע. התקנאתי ביכולת שלהם להגיע בהמוניהם למחות בשטח. כמובן שאני מתנגדת בחריפות לאלימות שהפגינו ורואה בכך טרור לאומני לכל דבר, אך העובדה שתושבי הנגב היהודים כמעט ולא מגיעים להפגנות בנושא החזרת המשילות לנגב והמאבק בפשיעה, מטרידה אותי מאוד. האם תושבי הנגב מרגישים שמדובר בקרב אבוד, או שהם מעדיפים להפגין את מחאתם ברשתות החברתיות ולקבל אשליה שהפוסט שלהם יהיה זה שישנה את המציאות העגומה?
מסלול ההתנגשות עם המגזר הבדואי היה ניתן לחיזוי. שנים של קיפוח והיעדר השקעה הובילו לשבר שקיים היום. המדינה טעתה כשלא העניקה חינוך נאות ולא הסדירה את ההתיישבות. שנים שממשלות ישראל לדורותיהן הפקירו את הבדואים ולא דאגו להם לתעסוקה ולעתיד שמייצר משוואה לפיה מי שבוחר באלימות, מפסיד. המדינה אשמה במצב שנוצר בנגב, אך חשוב להדגיש שבשנים האחרונות ישנו שינוי מהותי ביחס המדינה למגזר ובנכונות שלה לתקן את טעויות העבר.
רק בחמש השנים האחרונות השקיעה המדינה כ־10 מיליארד שקל בפיתוח המגזר הבדואי. חמישה מיליארד השקיעה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בפיתוח 50 אלף יחידות דיור ובתכנון של 150 אלף יחידות דיור עתידיות. כבר היום ישנם בנגב אלפי מגרשים ושכונות שלמות לטובת המגזר הבדואי שיתאכלסו בקרוב.
משרד החינוך השקיע מיליארד שקלים בבניית 150 בתי ספר חדשים ובניית 2,000 כיתות לימוד. חצי מיליארד שקלים הוקצו לטובת בניית עשרה אזורי תעשייה, שזוהי למעשה המהפכה האמיתית, שיש ביכולתה ליצור תשתיות תעסוקה משמעותיות לצעירי המגזר ולאקדמאיים שביניהם שמסיימים ללמוד. 3.2 מיליארד שקלים נוספים הושקעו במסגרת תוכנית חומש חברתית-כלכלית שאושרה ב־2017 ומימוש הכסף הסתיים השנה. לצורך השוואה, מנסור עבאס השיג למגזר הערבי כולו 5 מיליארד שקלים ואילו במגזר הבדואי הושקעו בחמש השנים האחרונות כ־10 מיליארד שקלים.
גם צעירי המגזר הבדואי נמצאים היום במקום טוב משמעותית מזה שהיו בו בעבר. כך למשל צעירים שמתגוררים ביישוב מוסדר כמו רהט, זכאים ללא מכרז למגרש לבנייה חינם עם נישואיהם וישלמו עד 200 אלף שקל בלבד בעבור פיתוח הקרקע. תושב יהודי, אגב, שיהיה מעניין לעבור להתגורר ברהט, לא יוכל לקבל מגרש פטור ממכרז. מדובר בהטבה שניתנת רק לבני המקום.
לעומת זאת תושבי המגזר יכולים להשתתף במכרז רכישת קרקע בכל יישוב בו יחפצו. חצי דונם לבנייה ב־200 אלף שקל בלבד זוהי הטבה שזוגות צעירים רבים חולמים עליה, הטבה הניתנת כאמור רק לצעירי המגזר הבדואי. בנוסף, בימים אלה משווקים לאותם צעירים בני המגזר כ־5,000 מגרשים לבנייה ברהט, לקיה וחורה.
כמו כן, צעיר בדואי שירצה להשתלב בעולם הקדמה, יקבל הקלות בתנאי הקבלה למוסדות אקדמיים ויוכל להשתתף בתוכנית תמיכה וסבסוד שכר הלימוד. כל זאת על מנת להוביל צעירים מהמגזר להשכלה גבוהה.
מדינת ישראל תכננה מסלול מחדש בנוגע למגזר הבדואי, וטוב שכך, והיא עושה רבות כדי לתקן את טעויות העבר. קריאות מנהיגי המגזר וההאשמות שהמדינה אינה עושה דבר למענם כבר אינה נכונה. כעת חובת ההוכחה מוטלת על מנהיגי המגזר. זהו זמנם להשמיע את קולם כנגד האלימות, לצאת נגד טרור לאומני ולחבר את צעירי המגזר למדינה ולמוסדותיה. במקביל זהו זמנה של המדינה לתבוע מחדש את ריבונותה ולהחיל את החוק הישראלי גם במגזר הבדואי ולא להתקפל מול אלימות, כפי שקרה בשבוע שעבר.
מוטב שפוליטיקאים ואנשי תקשורת שאינם בקיאים בסוגיה המורכבת של הנגב, לא יתבטאו בנושא. מוטב היה שסגן שרת הכלכלה, יאיר גולן ממרצ, לא היה קורא לשחרורם של עצורים שנהגו באלימות ורצו לפגוע בחיי אדם. מוטב שהמדינה תחזיר לנגב את המשילות והפעם בגרסה הישראלית ולא הבדואית השבטית.