אירוע אפשרי בהחלט: לידי המודיעין המשטרתי מגיע מידע על אדם, אזרח, שיוצא לחסל אדם אחר. התוצאה של האירוע ברורה: החיסול הזה יגרור אחריו תגובה ותגובת נגד ושפיכות דמים. הדרך היחידה לעצור את האירוע מלקרות הוא חיסול ממוקד. ההמלצה של הדרג המבצע: מהאוויר באמצעות מל"ט. הפעולה עולה לאישור מפכ"ל, שמאשר. מל"ט עולה לאוויר, הרכב של המטרה מזוהה וכ-150 מטר מזרחית לאיצטדיון בלומפילד הוא מושמד מהאוויר, ללא נזק היקפי או נפגעים נוספים.
זה תסריט דמיוני כיום, והוא לא יכול להתרחש בישראל או ברוב מדינות העולם המתוקנות. מדינות לא מפעילות סיכולים ממוקדים כנגד אזרחים, גם אם אלה אזרחים רעים מאוד עם כוונות זדון. כל אדם סביר צריך לשמוח על כך שזה אירוע בלתי אפשרי, חוקית ומוסרית.
בדיוק לכן, השימוש שעושה משטרת ישראל במכשירים דוגמת תוכנות הסייבר ההתקפי של NSO ופגסוס צריך לעורר פחד בלב כל אחד מאיתנו. כי בעולם של מדרון חלקלק, במקום שבו חודרים למוחות של אזרחים באמצעים כאלה - יסכלו את חייהם בעתיד.
מה מספקת NSO ודומיה, שלא קרה בעבר? המוצר ההתקפי הנוכחי הוא סיפור חדש - זו מציאות שלא היתה קיימת בכל תולדות איסוף המידע עד כה. קודם כל, שאיבת המידע האצור במכשיר נייד דומה לשאיבת כל הראש שלנו. לא רק מידע הווה, אלא גם עבר. כל אירוע, כל שיחה, כל תרשומת וכל מיקום שלנו בהווה ובעבר. כאילו מישהו זר נכנס לכם לתוך המוח. לא משאיר שום דבר חבוי - כולל מה שכבר מחקנו.
בנוסף, מוצרים מדורות קודמים, סלברייט לדוגמה, ידעו לשאוב מידע ממכשיר נייד אולם דרשו קירבה פיזית למכשיר. צריך היה לשים יד על הטלפון בשביל לשאוב את המידע. מוצרי פגסוס ו-NSO יודעים לשאוב מרחוק, מבלי שבעל המכשיר בכלל מודע לאירוע השאיבה. אין מגע פיזי, יש מתווה חשאי ונקי מטביעות אצבע.
נקודה שלישית: בכלים המיושנים, ניתן היה לתחום את גבולות התוכן. משטרה מתייצבת בפני שופט ומבקשת אישור לבצע האזנה לקו של אדם שנחשד כמתכנן פשע עם אדם אחר. השופט היה מתיר לבצע את ההאזנה לשיחות בין שני אלה. כל השאר - כולל שיחות עם בת הזוג או עם ההורים למשל - מחוץ לתחום. בכלים החדשים אין יותר "מחוץ לתחום". הכל נשאב. אין יותר חיסיון לשום צד בחייו של אדם.
בעבר כדי להשיג מידע דומה היו נדרשים הפעלת סוכנים, מדובבים, ביצוע מבצעי תצפית ועיקוב, חדירות סמויות ועוד הכלי מאפשר בלחיצה על מקלדת להשיג את כל המידע בלי משאבי כח אדם, כספים וסיכונים. הקלות בהפעלה ביחד עם איכות המידע הופכים את הפיתוי בהפעלת הכלים לכאלו שאנשי מודיעין פשוט לא יכולים לעמוד בפניה.
נקודה נוספת - שימור המידע שנאסף: גם אם לא נעשה שימוש במידע (וגם אם קיימים כללים חמורים באופן אחסנתו) - כל המח שלנו נשמר במגירות המשטרה. כשיידרש בעתיד, מישהו בוודאי יוכל לשלוף דאטה לצורך כלשהו.
עכשיו בואו נדבר על "אישור בית משפט". האם זה בכלל רלוונטי עוד? האם ניתן לשים ריסונים משפטיים על כלים שאין בהם שום ריסון טכנולוגי? המשפט "קיבלנו אישור שופט" מאבד כל משמעות. מה השופט אישר? מה גבולות פעולת האיסוף? אפיה עובר הגבול בין מידע רלוונטי ושאינו רלוונטי? החוק כבר לא יודע לתת מענה לכלים החדשים. לא רק מכיוון שהם חדשים - אלא מכיוון שמדובר בכלים אחרים. זו כבר לא האזנת סתר. זו כבר שאיבת מוח. זה עולם אחר לגמרי והחוק אינו ערוך לו.
נחזור להתחלה: במדינה דמוקרטית, שבה האזרחים הם הריבונים, אין מקום לסיכולים ממוקדים של אזרחים. ולכן גם חל איסור על שאיבת מוח של אזרחים. אם יאושר השימוש בכלים איסופיים כאלה נגד אזרחים - לא תהיה עוד דרך חזרה. מבחינת מנגנוני האיסוף, הכלים האלה הם כמו פרי עץ הדעת. מרגע שנגסו בו - לא תהיה עוד דרך חזרה.
לכן החובה עלינו, התקשורת והאזרחים שוחרי הדמוקרטיה והחופש, לעצור את זה עכשיו ולסגור מיד את הסכר.
הכותב הוא עורך וואלה!