"כאן בשבילם": החיבוק שקיבל הלום הקרב וחימם את לבם של נפגעים רבים

רק 26 שנים לאחר הטראומה שעבר בשירותו הצבאי בלבנון, אברהם דננברג סוף-סוף החל בתהליך ריפוי. סיפורו הקשה נחשף השנה עם התעוררות מחאת נכי צה"ל, והוא החל לקבל הכרה וסיוע. בהמשך החליט להעניק עזרה גם להלומי קרב כמוהו, עבורם הקים פינה חמה סמוך למחלף גולני בגליל

22/01/2022

"זה קרה ביום שבו רבין והמלך חוסיין עשו שלום", נזכר אברהם דננברג. אותו יום חג שבו ראש ממשלת ישראל ומלך ירדן נפגשו על מדשאת הבית הלבן והכריזו על סוף הסכסוך בין המדינות, חייו של אברהם התהפכו והוא שקע במצולות.

אחרי 26 שנים של מסכת חיים של כאב וסבל, חווה אברהם בשנה האחרונה תהליך של ריפוי בהתמודדותו עם חוויה פוסט טראומטית משירותו הקרבי; באותו יום חגיגי בוושינגטון, 25 ביולי 1994, שהו דננברג וחבריו למחלקה מגדוד 202 של הצנחנים במוצב "גלגלית" שבדרום לבנון, בין הגבול לבין מוצב הבופור. בדיוק כשהחל הטקס החגיגי פתח החיזבאללה בהתקפה רחבת היקף שכללה גם ירי בטילי נ"ט ופצצות מרגמה על שיירה של גבעתי.

מפקד המוצב, סגן שי וולשטיין, עלה לעמדה וכיוון טיווח למקורות האש, כדי לחלץ את השיירה המותקפת. אחרי שעשה זאת, נפגע מטיל סאגר ונהרג. "מאז אותו יום הייתי לאדם אחר", מספר אברהם. "ילד אחד, הילד הטוב, נשאר בלבנון, נקבר עם שי. הילד השני, הילד הרע, המשיך ללכת, לשרת ואחר כך חזר לישראל".

הוא מתאר תקופה של התפרצויות זעם קשות, באחת מהן כלפי שוטר צבאי שדרש ממנו תעודת חוגר, כששב מלבנון. התעודה לא היתה איתו והמפגש הדרדר לאלימות. "הראש שלי היה בגלגלית, לא בתחנה המרכזית של חיפה", הוא מסביר.

עוד בוואלה!

איציק סעידיאן מדבר לראשונה מאז האשפוז: "מודה לעם ישראל"

לכתבה המלאה
אברהם דננברג. אלי אשכנזי
החליט להעניק חיבוק להלומי הקרב. דננברג(צילום: אלי אשכנזי)

אחרי שלוש שנות שירות חובה הוא השתחרר ולכאורה המשיך בחייו, גם התחתן ונולד לו ילד. אבל לפני שבע שנים התמוטט. הוא היה בדיכאון כבד, לא הצליח להירדם בלילות ולא יצא מהמיטה. חייו התפוררו. הוא מספר כי הוא הזיק לקרובים וליקרים לו ביותר - אשתו, בנו והוריו.

הם התקשו לעזור לו וראו אותו בכאב ובסבל. באותה תקופה הוא לא הוכר עדיין כנכה צה"ל שסובל מפוסט-טראומה, והוכר רק על ידי ביטוח לאומי. בשיא המשבר עזב הכל ונסע לאילת, שם הקים אוהל על חוף הים, "שם הצלחתי סוף סוף להירדם. המים הרגיעו אותי".

אלא שאברהם, שמודה כי היה אז אדם קשה שהרבה להתעמת עם אנשי זרועות החוק, הקים את האוהל במקום שנאסר על הציבור לעשות זאת. "מעל האוהל היה שלט - 'כאן אסור להקים אוהלים'", הוא נזכר בחיוך. מין הסתם למקום הגיע הממונה על האכיפה מטעם העירייה. "שמו דורון. בחוף כולם ידעו שאיתו לא מתעסקים. הוא היה מפרק אוהלים וסוכות שהוקמו. הוא היה אדם שנחשב בחוף כמישהו לא סימפטי ומצד שני אני הייתי אז על הקצה, אחרי שני ניסיונות התאבדות", סיפר. על פי התסריט הצפוי, המפגש בין השניים היה אמור להסתיים לא טוב.

אלא שקרה שם משהו שונה. "דורון עמד מולי וכנראה ראה משהו אחר, שונה. הוא החליט שאותי הוא לא יפנה, למרות שהוא נדרש לעשות את זה". מאז אותו מפגש התחיל דורון את היום בביקור אצל אברהם, באוהל, עם כוס קפה חם שהביא לו. "הוא פשוט היה בא לדבר אתי, לשמח אותי. כל זה קרה בדיוק בזמן שהייתי בנקודת שבירה, ממש בגיהינום. פתאום מישהו ראה אותי וחיבק אותי. הרגשתי שמישהו רואה את הסבל שלי ושאני לא רוצה להפריע ולפגוע באחרים. מהחיבוק הזה התעוררה תקווה".

"הילד הטוב נשאר בלבנון, הילד הרע חזר לישראל". דננברג בעת שירותי הצבאי(צילום: באדיבות המצולמים)

אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, והתעוררות המחאה של חיילי המילואים, נפגעי הפוסט-טראומה, סיפורו של אברהם נחשף על ידי העיתונאית לי נעים. הוא קיבל הכרה כנכה צה"ל והחל לקבל עזרה וליווי שיקומי.

השינוי שהחל לעבור והתקווה שהתעוררה בו בזכות החיבוק שקיבל על החוף באילת גרמו לו לרצות להעניק חיבוק כזה לבחורים צעירים שחווים קשיים דומים בעקבות פוסט-טראומה שהם נושאים מאז השירות הצבאי. "החלטתי שאני אתן חיבוק ועזרה לכל אדם שזקוק לכך, ללא תנאי".

הוא החליט להקים פינה חמה שבה יוכלו אותם צעירים למצוא מקום לנוח, לאכול, לישון ולקבל חיבוק. לשם כך חיפש מקום שבו יוכל להגשים את התוכנית שלו. בהתחלה התעקש להקים מקום כזה ליד הים כי האמין "שרק מקור מים נותן לי שקט". מקום כזה לא נמצא, "אבל הרגשתי שזה בעצם לא הכרחי כי מקור המים שנובע אהבה וטוב נמצא בעצם בתוכי. התחלתי להיפתח לעולם", אמר.

מתחם המגורים להלומי קרב ב"אוהל אברהם"(צילום: אלי אשכנזי)

במסע החיפושים שלו הגיע למתחם נטוש ומוזנח בשולי מחלף גולני. בעבר היה במקום מזנון לחיילים שהפעילו "הדודות" של הוועד למען החייל. אחרי הקמת המחלף הגדול, במקום הצומת הפקוק, המזנון כבר לא עמד בשולי הצומת והפך חסר תועלת, כמו גם צריף סמוך ששימש כתחנת מידע וחנות לציוד מטיילים.

"הפנו אותי למועצה האזורית הגליל התחתון, כדי שאבקש מהם אישור לקבל את המקום. נכנסתי למשרדי המועצה ובאותו דפוס ישן שלי, דרשתי בתקיפות את המקום". שוב עמד מולו מישהו שהבין אותו והשיב לו בפשטות שהוא יקבל את המפתח למתחם.

מתחם המגורים להלומי קרב ב"אוהל אברהם"(צילום: אלי אשכנזי)

הוא ראה שהעולם רוצה לעזור לו ולחבק אותו. "המועצה האיזורית הגליל התחתון וראש המועצה ניצן פלג עוזרים לי, גם עדי שטראוס מלווה ותומך במיזם וחברת ביתילי תרמה ריהוט", הוא מספר בשמחה. המקום המוזנח והמתפורר שהיה מכוסה קוצים הפך לפינה חמה לחיילים שעוברים במקום. פינת שתיה חמה וקרה מחכה להם ואברהם מציע אוכל לכל המעוניין. למקום הוא קרא "אוהל אברהם".

לאחרונה, בסיוע מתנדבים, עוברים צריפי העץ שיפוץ ואברהם מייעד אותם כמקום לינה ומנוחה לצעירים שסובלים מפוסט-טראומה. "אני לא שואל את מי שמגיע שאלות ולא שופט אותו. אני נותן קורת גג, אוכל וחיבוק. הפוסט טראומטים הם שקופים, אני רוצה שירגישו שיש מי שרואה ומבין אותם. אני יודע שיש להם עוד דרך ארוכה לעבור. אם הם רוצים לבנות רצון כדי להתחיל בה, אני כאן בשבילם".

"פתאום יש לי אבא ואמא, משפחה, ילד שגאה בי". דננברג ומבקר באוהל אברהם(צילום: באדיבות המצולמים)

סיפורו של המקום עובר מפה לאוזן וכבר החלו אנשים להגיע אליו. בעלי מקצוע נרתמו למיזם והחלו להגיע למקום ולתרום - ספר, קוסמטיקאית, מטפלים אלטרנטיביים. אברהם חולם להפוך את הפינה שלו למקום שבו יגיש עזרה לכל מי שזקוק לכך. "מי שצריך יוכל לחגוג פה בר-מצווה לילד שלו או חתונה והכל ללא תמורה". הוא מספר בשמחה כי הורים של לוחמי גולני שמגיעים למוזיאון גולני הסמוך, לטקסי סיום מסע כומתה, כבר מגיעים אליו כדי לנוח ולהמתין עד שבניהם יסיימו את המסע.

בזמן הפגישה איתו הגיעו כמה חיילים למקום. אברהם הזדרז להכין להם אוכל ושתיה חמה. בפינה אחרת ישבו ושוחחו הוריו, גרושתו ובנו. "פעם פגעתי בהם. פתאום יש לי אבא ואמא, משפחה, ילד שגאה בי", אמר והוסיף: "אברהם שהיה בלבנון חזר חזרה ואני מקיים את השבועה שלי לשי שלעולם לא אפרד ממנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully