כאשר אל השיח הציבורי עולות שוב הטענות המופרכות על תנאיהם המופלגים לכאורה של "קציני המזגנים", הרגשתי צורך, לראשונה מאז הצטרפתי לשורות צה"ל, להגיב - בשם פקודיי, עמיתי ומשפחתי. לנסות להציג משהו מסיפורם האמיתי של המשרתים מאחורי הקלעים אשר מוכפשים, בעיקר בשל הזכות ליציאה לפנסיה מוקדמת העומדת לרשותם של משרתי הקבע.
עיקר הטענות מופנות, על-פי רוב, לאנשי הקבע שתומכים את המערך הלוחם. המבקרים יוצרים חיץ בין המפקדים הלוחמים - לגביהם קיים קונצנזוס בחברה הישראלית באשר לתנאים מיטיבים - לבין עמיתיהם המשרתים כתומכי לחימה או כקצינים בעורף, הגדרה אליה אני משתייכת מאז החלתי בשירות הקבע שלי לפני למעלה משני עשורים.
ובכן, אני אחת מאותם אלו שקל כל כך לבקר. כקצינת משאבי אנוש אני מופקדת על ניהול ודאגה לכוח האדם ביחידות השונות - היום בפיקוד הדרום, בעברי באוגדה סדירה וגם בחטיבה סדירה. אני גאה לשרת (ולא לעבוד) בצבא ההגנה לישראל. בשירות, בין אם בהסתערות קדימה ובין אם בעורף, מדובר בעשייה מסביב לשעון, 24/7, בכפוף למחויבות ולאחריות אין-סופית.
זה פגש אותי לראשונה כקצינת משאבי אנוש חטיבתית במלחמת לבנון השנייה, כשנשארתי 35 ימים בצפון כאשר בבית מחכה לי תינוק בן מספר חודשים שלא ראה את אימא. או מיד אחר כך כקצינת משאבי אנוש בחטיבת כפיר כשכמעט לא ראיתי את הבית והילדים.
נפגשתי עם האתגר שוב כקצינת משאבי אנוש של אוגדה 98 - הפעם עם תינוקת בת שלושה חודשים שפגשתי בסופי שבוע, כשאת השבוע כולו אני מעבירה באוגדה, משרתת במשותף עם מפקד הגדוד ומפקד החטיבה, מעניקה להם, יחד עם עמיתיי, את המעטפת האנושית הטובה ביותר - כדי לאפשר להם להתאמן, להגן על בטחון המדינה ולהתכונן למלחמה.
ואם מדברים על מעטפת - המערך הלוחם מהווה את לב העשייה של צה"ל. ואנו, נותני השירות עושים את המקסימום בשביל שאותו לב יוכל לפעום.
שלושת הילדים המקסימים שלי חוו אימא קצינה, עובדה שמשמעותה שהזמן עם אימא תמיד מצומצם: אימא כנראה לא תגיע לאספת הורים או למסיבה בגן. ובכל זאת, הם גאים כי הם מבינים את המשמעות של השירות הצבאי שאני מבצעת - לעתים יותר מאזרחים בוגרים בהרבה.
אז נכון, אמנם לא הסתערתי או זחלתי על קוצים - אבל היינו אני וחבריי לשירות בכל מקום מצפון ועד דרום, בו גם היו מפקד הפלוגה ומפקד הגדוד, ממוצבי לבנון, דרך יהודה ושומרון וכלה בגזרת עזה.
האמת חשוב כי תיאמר: במהלך השנים דילגתי בין השטח למטה, גם אם במשרד ממוזג, רחמנא ליצלן, ומצויד במחשב. אבל אשמח להבהיר: גם שם לא ישבתי וחיפשתי הנחות משתלמות ומבצעים אלא עסקתי במתן מעטפת הטיפול באנשים, בייעול המענה שהמשרתים בצבא מקבלים ובדאגה למשאב החשוב ביותר שיש בצה"ל - האנשים.
נשארתי בצבא מתוך תחושת האחריות האין-סופית והמשמעות הגדולה, ולא משום מניע אחר. אני נכונה לשלם את המחירים המשפחתיים והאישיים שהשירות תובע ממני, ובכל זאת גם לא מעט מאוכזבת כאשר מסביב נשמעים קולות ציניים המביעים ביקורת משוללת יסוד עובדתי.
הכותבת היא קצינת משאבי האנוש של פיקוד הדרום