שנה לכהונת ביידן: הציפיות היו גבוהות, אך התוצאות מאכזבות

לפני שנה, ג'ו ביידן נכנס לבית הלבן במצב קשה וחסר תקדים. קודמו, דונלד טראמפ, ניפץ ביד גסה מוסכמות מסורתיות, דחה את תוצאות הבחירות בטענות מופרכות שהן זויפו, קרא לתומכיו להסתער על הקונגרס כדי למנוע את אישור התוצאות, לא העביר לביידן את השלטון בצורה מסודרת, לא נכח בטקס ההכתרה המסורתי וממשיך עד היום לערער על הלגיטימיות של הנשיא.

ביידן נאלץ להתמודד עם חברה שסועה, גלים של מגפית הקורונה, כלכלה מקרטעת, משבר האקלים, רוב מצומצם בקונגרס ומחלוקות פוליטיות עם הרפובליקנים ואגפים במפלגתו שלו. אחרי שנה, התברר שלא הצליח לעמוד ביעדים רבים שהציב לעצמו והציבור לא מרוצה מתפקודו.

ביידן אמר שהוא יאחה את השסעים בחברה האמריקנית. הוא לא הצליח, הן משום שהרפובליקנים לא שיתפו איתו פעולה והן בשל הקצנה במפלגה הדמוקרטית שלו. למרות כישלונו בבחירות 2020 לנשיאות ולקונגרס, טראמפ לא איבד את אחיזתו במפלגה הרפובליקנית והוא עדיין זוכה לתמיכה רבה. עדות לכך אפשר למצוא בהצלחתו להדיח את ליז צ'ייני מהתפקיד החשוב של יו"ר סיעת הרפובליקנים בבית הנבחרים. חטאה היחיד היה שהיא דחתה את טענות טראמפ על כך שהבחירות זויפו ושהוא ניצח אותן.

"הטראמפיזם" מחזיק מעמד גם בלי טראמפ בבית הלבן והוא דומה "לביביזם" בארץ. בשני המקרים מדובר באחיזה כמעט מיסטית של המנהיג במפלגתו ובתומכיו. לאורך כל השנה, אנשי טראמפ בכל המעגלים הפוליטיים והחברתיים, תקפו את ביידן והדמוקרטים בחריפות רבה.

ביידן נתקל באופוזיציה למדיניותו משני אגפים במפלגתו, זה שקורא לעצמו "פרוגרסיבי" והשמרני. הפרוגרסיבים בהנהגת הסנאטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן וקבוצת צירים בבית הנבחרים שקוראת לעצמה "החבורה", הגדילו את ייצוגם בקונגרס והם לוחצים על ביידן לאמץ את הפילוסופיה הקיצונית שלהם, ולשנות באורח רדיקלי את המשטר האמריקני. הטיפול במשבר האקלים הוא דוגמא טובה לקיצוניות המכשילה שלהם.

בניגוד לטראמפ, ביידן רואה במשבר האקלים איום רציני ומנסה להתמודד איתו. הוא חיזק את הסוכנות הפדרלית לשמירה על איכות הסביבה, עצר את פרויקט צינור הנפט "קיסטון", שהיה אמור להזרים נפט מאלברטה בקנדה דרך המערב התיכון של ארצות הברית עד לעיר יוסטון בדרום, והחזיר את ארצות הברית למסגרות בינלאומיות שמנסות לרסן את פליטת גזי החממה. הוא רצה מאד להגיע לוועידת האקלים הבינלאומית החשובה שהתקיימה בגלזגו בנובמבר האירון עם "חוק האקלים" שיזם, אבל הפרוגרסיבים הכשילו אותו כי חשבו שהוא לא מספיק מרחיק לכת. הפרוגרסיבים והשמרנים הקשו עליו גם בעניינים כלכליים קריטיים.

ביידן ירש כלכלה מתדרדרת ותכנן לשקם אותה באמצעת תקציבים פדרליים גדולים. התקציב הכולל ל-2022 הועמד על שישה טריליון דולר עם גירעון של 1.8 טריליון. הוא שיקף את החזון הכלכלי של ביידן "שוב לבנות טוב יותר" (Build Back Better). התכנית נועדה לחזק את מעמד הפועלים ומעמד הביניים, לחדש תשתיות, להגדיל את רשת הביטחון הכלכלית-חברתית, ולצמצם את אי-השוויון בהכנסות.

ביידן רצה לאזן את ההוצאות הגדולות על ידי העלאת מסים לעשירים ולחברות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להקצות סנט אחד בלי אישור הקונגרס. בסנאט נוצר תיקו כשלכל מפלגה יש 50 סנאטורים. במקרה של תיקו בהצבעות, סגנית הנשיא הדמוקרטית, שהיא יו"ר הסנאט, מכריעה בקולה. בבית הנבחרים לדמוקרטים יש רוב זעיר יחסית של עשרה קולות (222 מול 212).

ביידן תכנן להקצות 1.2 טריליון דולר לחידוש תשתיות פיזיות כולל כבישים, גשרים, מסילות ברזל, נמלים וכדומה. הרפובליקנים התנגדו כאיש אחד לתקציב. הפרוגרסיבים הדמוקרטים התנו את תמיכתם בתקציב נוסף משמעותי לתשתיות "חברתיות". ביידן נאלץ להסכים ונקבע שהתקציב הזה ידון בהמשך.

הפרוגרסיבים דרשו תקציב של 2.2 טריליון לנושאים חברתיים. כאן נכנסו לתמונה דמוקרטים שמרנים, הסנאטור ג'ו מנשין מווירג'ניה המערבית והסנאטורית קירסטן סינמה מאריזונה. הם הסכימו לתמוך רק במחצית מהסכום הזה. בלעדיהם אי אפשר היה להשיג רוב בסנאט ונוצר פלונטר תחיקתי שטרם נפתר. מנשין גם התנגד להעלות מיסים לחברות מ-21% ל-28% ומוכן רק להעלאה ל-25%.

המדדים הכלכליים של ביידן הם טובים יותר ממה שנשמע בדיונים פוליטיים ובתקשורת. שיעור האבטלה ב-2021 ירד מ-6.3% ל3.9%. התוצר הלאומי הגולמי עלה בכ-8%. השכר הממוצע עלה ב-6% ושכר המינימום לשעת עבודה במדינות רבות עלה בכ-10%. לעומת זאת, האינפלציה עלתה ב-7%, השיעור הגבוה ביותר מאז 1982. העלייה הזאת קיזזה במידה ניכרת את העליות בשכר. החוב הלאומי עלה לכמעט 27 טריליון דולר והגירעון בסחר חוץ עלה לכ-800 מיליארד דולר, 30% יותר לעומת 2020.

הטיפול של טראמפ במגפת הקורונה היה מזלזל ושערורייתי. הצפיה היתה שביידן ישנה את המצב מיסודו. הוא אכן הורה להקשיב לרופאים ולמדענים, לעטות מסכות, להגביל התקהלויות, לתגבר את שירותי הרפואה, לארגן מבצעי חיסון המוניים ולסייע לשכבות החלשות לקבל טיפול רפואי. מדיניותו סבלה מחבלות של מושלים רפובליקנים במדינות רבות, ומחוסר מזל עם הופעתם של זני הדלתא והאומיקרון. כמו בארץ, אחרי קיץ רגוע יחסית, המגפה התעצמה והיה נראה שביידן מאבד שליטה.

מטבע הדברים, ביידן נאלץ לתת עדיפות לעניני הפנים ולטיפול במשברי הבריאות, החברה והכלכלה, אבל גם הצהיר "שארצות הברית חוזרת לעולם". הוא ניסה להפוך לגמרי את מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ. הוא דגל בדיפלומטיה רב-צדדית, שיתוף פעולה הדוק עם בנות ברית מסורתיות, כולל שיקום היחסים עם מעצמות אירופה המערבית, גרמניה, בריטניה וצרפת. חזרה לעבודה עם האו"ם וארגונים בינלאומיים. כמו ממשלים דמוקרטים רבים, הוא הציב את השמירה על זכויות האזרח גבוה בסדרי העדיפויות של מדיניות החוץ שלו.

כמו קודמיו, אובמה וטראמפ, ביידן הגדיר את סין כיריבה העיקרית של ארצות הברית. הוא ביקר את סין על ביטול הדמוקרטיה בהונג קונג, הטבח באויגרים המוסלמים, האיומים על טייוואן, בניית בסיסים על איים בים סין הדרומי, התמיכה בצפון קוריאה, והחתירה להשפעה בעולם באמצעות הלוואות והשקעות עתק בתשתיות. כבר אובמה רצה להעביר את רוב תשומת הלב של שארצות הברית לאסיה, אבל כיבושי דאעש בסוריה ובעירק שיבשו את התוכנית.

ביידן מנסה להחיות אותה, לאחרונה, באמצעות בריתות אסטרטגיות שנועדו לבלום את סין: אחת שכוללת את ארה"ב, אוסטרליה ובריטניה (AUKUS) והשנייה, "הרביעיה", שכוללת את ארצות הברית, אוסטרליה, הודו ויפן. הביקורת והמהלכים האלה יצרו מתיחות רבה בין שתי המעצמות.

ביידן ביקר את פוטין על דיכוי האופוזיציה לשלטונו, ההתערבות בבחירות בארצות הברית, כיבוש חצי האי קרים והאיומים הצבאיים על אוקראינה. בין ארצות הברית לבין האיחוד האירופי התגלו פערים לגבי המדיניות שבה יש לנקוט כלפי סין ורוסיה והשאלה אם נבון להתעמת עם שתיהן בעת ובעונה אחת.

הכישלון הגדול ביותר של ביידן בעניני החוץ היתה הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן. אכן הנוכחות הצבאית של שארצות הברית שם נכשלה והמשכה נתפס כחסר תוחלת. הציבור האמריקני תמך ביציאה אבל נדהם מהדרך הכושלת שבה היא נעשתה. המראות של אלפי אפגנים מנסים להתלות על כל מטוס שהמריא משדה התעופה של קאבול הזכיר תמונות דומות מהפינוי האמריקני החפוז מסייגון ב-1975.

ביידן שגה בהערכת יחסי הכוחות בין צבא הממשלה לבין טליבאן והתוצאה היתה קריסה והשתלטות מהירה מחדש של טליבאן על אפגניסטן. הנסיגה פגעה קשות במעמד הבינלאומי של ארצות הברית ובתדמית של ביידן.

עוד מבחן קשה של ביידן היה ונותר איך לעצור את המירוץ של איראן לנשק גרעיני. גם כאן הוא הפך את מדיניות טראמפ שיצא מההסכם שעליו חתם אובמה ב- 2015. ממשל ביידן התחיל עם ציפיות גבוהות אבל התדרדר לתוצאות ירודות. הוא התחיל עם הסכם גרעין חדש שיהיה רחב יותר, ארוך טווח יותר ומהודק יותר מזה של אובמה; שיטפל בהפרות האיראניות של הסכם 2015, ובנושאים שלא הופיעו בהסכם המקורי, כמו תוכנית הטילים והתערבויות צבאיות של איראן ברחבי המזרח התיכון.

אבל לאחר שנפתח משא ומתן עקיף בווינה בין הצדדים ואיראן הודיעה שלא תדון בשום נושא חדש, ודרשה קודם כול לבטל את כל הסנקציות שהוטלו עליה, הממשל כבר הודיע שחזרה להסכם 2015 תספק אותו. משם הייתה עוד נסיגה. מהסכם שהיה אמור להיות "יותר ויותר", עכשיו מדובר על "פחות תמורת פחות". תוצאות המו"מ בווינה, עדיין אינן ידועות, אבל בהחלט סביר שבסופו של דבר ישיגו המעצמות הסכם חלקי שעלול לאתגר את ישראל.

ביידן יצר ציפיות גבוהות מנשיאותו שבאה אחרי תקופה סוערת של טראמפ, אחד הנשיאים הפרועים והכי שנויים במחלוקת בתולדות ארצות הברית. הציבור ציפה שירגיע את המערכת הפוליטית, יצמצם את השסעים החברתיים ויטפל ביעילות במשברים ובאתגרים הקשים. לא כל כך הצליח לו. התוצאות שלו הן בעניני פנים והן בעניני חוץ הן מעורבות ובחלקן מאכזבות. בעוד פחות משנה, יתקיימו בחירות אמצע קדנציה לקונגרס, והדמוקרטים חוששים שיאבדו את השליטה הנוכחית הזעומה שיש להם בסנאט ובבית הנבחרים. הבחירות האלה הן מעין משאל עם על הישגי הנשיא.

הציבור אינו מרוצה מתפקודו של ביידן. הוא התחיל עם שיעור פופולריות גבוה של קרוב ל 58% אבל הסקרים האחרונים מורים על ירידה קרוב ל-42%. זו היא אחת הירידות החדות בשנת כהונה ראשונה של נשיא. הציבור מעניק לביידן ציונים שליליים מאד על מדיניותו הכלכלית, טיפולו במשבר הקורונה, בהגירה ובמדיניות החוץ. הדמוקרטים בקונגרס קיבלו ציונים עוד יותר שליליים, רק כ-30% מרוצים מהם וכ-60% אינם מרוצים.

ביידן נכנס לבית הלבן בגיל המבוגר ביותר בהסטוריה של ארצות הברית. בתום כהונתו הראשונה יהיה בן 82. יש דיבורים על חולשות קוגניטיביות שלו. הוא אמר שיתמודד על כהונה שנייה. לא הרבה מאמינים לו. סגניתו, קמלה האריס, לא היתה מעורבת מספיק והיא לא נראית מועמדת מתאימה להחליף אותו. הוא יצטרך לעמול קשה בשנתו השניה כדי להראות הישגים ולשנות את המגמות השליליות שנרשמו לחובתו ולמנוע מפלה בבחירות 2022 לקונגרס.

פרופ' גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.