יותר מחצי שנה עברה מאז כינונה של "ממשלת השינוי", שהוקמה לאחר ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים, והציבור בישראל עדיין אדיש. נראה שהתרגלנו לאבסורדים, לחוסר היגיון, לשקרים, להשתלחות ההדדית. התרגלנו לחוסר בושה בסיסי, לפופוליזם ולשיסוי. אבל, זה שהתרגלנו, לא הופך את המצב שאנו מצויים בו לנורמלי, סביר ולאנושי - אנחנו צריכים להתעורר.
באכסניה מכובדת זו, כתב ח"כ איתמר בן גביר מאמר דעה שבבסיסו, ניקוי מאחריות כלפי האירוע החריג האחרון שהיה מעורב בו - שליפת נשקו האישי על מאבטח. אין טעם להיכנס לפרטי המקרה, זה בדיוק ההבדל בין אבק אמת לאמת, כי יש להתבונן על התמונה המלאה - כאשר ח"כ בן גביר נכנס למשכן המכובד במדינה, התקשורת, הימין והציונות הדתית דיברו על כמה הוא השתנה והתבגר. כניסתו למיינסטרים של החברה הישראלית לוותה בהלבנת ההיסטוריה האלימה שלו ושל דעותיו הקיצוניות באופן חריג, ואנו - נותרנו אדישים.
אולם, בחודשים האחרונים, אנחנו עדים להתבטאויות מסיתות, התנהגות אלימה, אירועים אבסורדיים שרודפים אירועים ומקרים שלא יעלו על הדעת, התנהגויות לא סבירות ולא מכבדות כלפי ח"כים אחרים וכו'. אנחנו אמורים להיות מופתעים, אך אם רק ניזכר במנהיגו הרוחני והדמויות הנערצות עליו, נבין מיד שבן גביר נשאר בן גביר, והוא נציגו של כהנא בכנסת ישראל ובציונות הדתית. אם לשפוט על פי התנהגותו הוא נהיה מתוחכם יותר, אבל מי שכן השתנה זה אנחנו, כולנו, הציבוריות הישראלית.
טיול קצר בזיכרון, יוביל אותנו לאירוע בו יצחק שמיר ז"ל יצא ואף הוציא את מפלגתו ממליאת כנסת ישראל. כאשר כהנא נאם, אגב, ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו, הזמין אותו פנימה. הציונות הדתית, בסיוטים ההזויים ביותר שלה, לא הייתה חוברת לכהנא, כי היא שואפת לייצג תפיסה יהודית ולאומית אחרת. והיום, היא היא שחברה לבן גביר ונאמניו. גם לכלי התקשורת בישראל יש אחריות, או נכון יותר - חוסר אחריות. ח"כ בן גביר נתפס כקוריוז מעניין ואייטם צבעוני. העיקר הרייטינג, ושלא יגידו שהתקשורת שמאלנית. חלק מהעיתונאים תרמו רבות לכניסתו של בן גביר לכנסת ישראל ולשיח הציבורי, ויש מקום לחשבון נפש.
בכל חברה, הקיצון תמיד יהיה קיצון ותמיד יהיו קיצונים. השאלה היא איפה הרוב, ונראה, שחלקו לפחות זז אל עבר הקיצון, וזו סיבה לדאגה. אם אין הכרעה על דרך, אם הכול נראה מותר, סביר ואפשרי, אז זזים לפי משב הרוח. הדמוקרטיה הישראלית חזקה, וגם אם לא הכול ברור ואין לנו תשובה בהירה, צריך להיות ברור לנו שיש דברים שפשוט אסור שיקרו. אם כל האמצעים כשרים למען מטרות "מקודשות", אז אין לתמוה שנציגו של הרב כהנא נמצא בכנסת ישראל. יש לתמוה מדוע אנו מופתעים כל פעם מחדש.
זה לא צחוק - השיח והאווירה בציבוריות הישראלית, שלחברי הכנסת והשרים חלק משמעותי בעיצובם, מובילים לפיתוח של דעות, מחשבות, תפיסות עולם, ועשוי לדרדר לתהומות ולמקומות מסוכנים אחרים. למילים יש משמעות ולשנאה יש השלכות. אל לנו להתפלא שהאוויר מזוהם, אם אנחנו מזהמים אותו.
שבוע שעבר עברנו מספר "בראשית" שעוסק בתולדות המשפחה, לספר "שמות" שמתאר את תולדות האומה. לנהל משפחה זה קשה ומסובך, אך לנהל אומה זה כמה רמות מעל. מדינת ישראל היא לא מגרש משחקים פרטי של אף אחד, וגם לא של פוליטיקאי כזה או אחר.
חשוב לזכור שבן גביר ניסה פעם אחר פעם להיכנס לכנסת ישראל והחברה הישראלית פשוט לא אפשרה זאת בבחירות, אבל אז נכנסו הפוליטיקאים לתמונה והנה - הוא שם ועוד מציג עצמו כקורבן. לא הכול מותר וחשוב לזכור שלמילים יש משמעות. מבחינתי, זה הגבול. אני יהודי וציוני שמנסה להתמודד על עיצוב זהותנו היהודית והדמוקרטית במדינת ישראל. בן גביר מאתגר את הזהות היהודית והציונית שלנו בצורה שהיא מסכנת את עתידנו כאן, כל אימת שיש אלו שמחבקים ומכניסים אותו למרכז השיח והעשייה.
אם נרצה ואם לאו, הפוליטיקה לא רק משפיעה על חיינו אלא במובנים רבים היא גם מעצבת אותם, ואם נחשוב אחרת רק נעבוד על עצמנו. אם לא נסמן את הגבול כעת, מתי ואיפה יהיה נכון לסמן אותו?
הכותב הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון