טיבן של נקודות מפנה, שניתן לזהותן רק בדיעבד, לאחר שניתן להיווכח האם אכן המציאות שנוצרה בעקבותיהן שונה מזו שקדמה להן. בימים הללו שבין תשובת המדינה לעתירת אירגוני הסביבה לבג"צ בעניין הסכם קצא"א, לדיון ולהחלטה בבית המשפט - עדיין לא ניתן לדעת האם הסכם קצא"א מהווה נקודת מיפנה במדיניות ובההתנהלות הסביבתית בישראל. אבל גם בשלב זה, אפשר לזהות מאפיינים וסימנים מעוררי תקווה.
לרוב, עד כה, הורגלנו שהשיקולים הסביבתיים אינם המובילים בקבלת החלטות. רוב רובן של ההחלטות והיוזמות בעולמינו - של הממשלה, הרשויות המקומיות, ועדות התכנון ואחרים - הן החלטות שעניינן תוספת פיתוח, והן ההחלטות המובילות. ההיבטים הסביבתיים הם נלווים, מאוחרים יותר לרוב, ומקבלים ביטוי בדרך של תנאים למימוש יוזמות הפיתוח. הפעם נפל דבר: השרה להגנת הסביבה הצהירה על מדיניות נחושה ואמיצה לפיה תהיה אפס תוספת סיכון במפרץ אילת.
במכתב המנכ"לים שצורף לתגובת המדינה לבג"צ, מגבה המדינה מדיניות זו, שמשמעותה במקרה של קצא"א - אי האפשרות בפועל להגדיל את היקף שינוע הנפט דרך מפרץ אילת, ואי האפשרות לממש את הסכם קצא"א. זהו שינוי גישה משמעותי ומתבקש לנוכח משבר האקלים ומשבר המערכות הטבעיות, ולא נותר אלא לתהות - כיצד התנהלנו אחרת עד כה?
עוצמת משבר האקלים וחומרת מצב המערכות האקולוגיות שמבטיחות את קיומינו ואיכות חיינו - מחייבים לשנות תפיסה. אין לנו פריבילגיה להמשיך בדרך של עסקים כרגיל, אין די במדיניות סביבתית מתגוננת ומגיבה, וצו השעה הוא לעבור למדיניות יוצרת, יוזמת ומובילה - בגיבוש מדיניות סביבתית ברורה ונחושה, בשיקום ויצירה של בתי גידול וביצירת מציאות סביבתית בריאה ומקיימת.
עם זאת, קריאת תגובת המדינה מלמדת כי עדיין יש לנו כברת דרך לעשות בהתייחסות לסביבה. אחת הטענות בתגובה היא כי מימוש הסכם קצא"א אינו כובל את ידי הממשלה בהתייחס למשבר האקלים, שכן לראיה - הממשלה מקדמת מדיניות אקלימית נחושה במקביל להסכם. גישה זו ממחישה את הגישה המוטעית ביחס המדינה למשבר האקלים, גישה שהובילה אותנו עד הלום. כדי ליצור שינוי אין די בקבלת החלטות מדיניות ארוכות טווח - יש לפעול לממש אותן גם ובעיקר בהחלטות שמתקבלות היום ומחר בבוקר.
קרן אור נוספת במאבק נגד הסכם שינוע הנפט של קצא"א הוא עוצמת הכוח הציבורי, הניצב במקרה זה מול הסכם סודי שגם עיני שרי הממשלה לא שזפו אותו, ושכוחות איתנים עומדים מאחריו. מול ההסכם שנחתם במחשכים, שהוסתר באופן מקומם מעיני הציבור כולו, התייצבה שורה של אירגוני סביבה, רשויות מקומיות, התארגנויות של תושבים - ובעיקר אירגוני נוער אכפתיים, מחוייבים, אחראים שדואגים לגורלם ועתידם כאן.
בימים אלו של פוסט גלזגו, אני נשאלת לא אחת האם ועידת גלזגו תיצור שינוי, או שהיא תישאר בדמות רשימת החלטות "על הנייר", בעוד החיים ימשיכו לדהור במסלולם הרגיל. התשובה לשאלה זו תלויה בין היתר במידת המעורבות הציבורית של כל אחת ואחד מאיתנו, והמאבק נגד הסכם קצא"א מוכיח את חשיבותה וכוחה.
אז נכון לרגע זה, עדיין לא ניתן לדעת האם הסכם קצא"א יירשם בדברי ימי ההיסטוריה הסביבתית כנקות מיפנה. מה שבטוח - נקודת מיפנה שכזו נדרשת ביחסינו אל הסביבה, הטבע, הבריאות שלנו. היא מתבקשת ועלינו החובה ליצור אותה.
הכותבת היא מנכ"לית החברה להגנת הטבע