למה שלא יוסיפו עוד שניים-שלושה זמרי חיזוק

אחד היתרונות של פופ מצעדים לילדים אמור להיות שהוא קל לעיכול, פשוט לזכירה ולא דורש מאמץ מחשבתי, עירנות או ריכוז. קחו לדוגמה את הספייס גירלז בגלגול הראשון שלהן. היו להן סיסמאות ברורות ואפקטיביות, היה קל להבדיל ביניהן, היה להן לוק מוגדר והיו להן להיטים שכיף לזמזם. הכל דפק כמו שעון, ומהקהל לא נדרש שום מאמץ חוץ מלהחליט מי מהן הכי שווה פיצוץ. הלוואי וכל הצ'ארט-פופ היה כזה פשוט.

קחו את S Club 7 לדוגמה. הלהקה הזאת כל כך מסובכת, שזה עושה לי כאב ראש רק לחשוב עליה. קודם כל חברים בה שבעה חבר'לך, שזה ממש הרבה בשביל להקה שלא עושה סקא. השבעה האלה נראים כמו אחלה סטטיסטים באופרת סבון אוסטרלית, אבל אין להם שום אפיון מיוחד שאפשר להבדיל ביניהם לפיו (חוץ מזה שאחד כושי). בניגוד לספייס גירלז, נניח, גם אין להם שום אלמנט שאפשר להבין לפיו שהם בריטים. אחרי הכל, הסדרה הראשונה שלהם צולמה במיאמי והשנייה בלוס אנג'לס.

כן, הם להקה עם סדרה. או סדרה שהיא גם להקה. כמו המאנקיז, רק הרבה יותר מסובך. ייתכן שהאלבום הראשון של הלהקה היה הפסקול של הסדרה הראשונה והאלבום החדש הוא הפסקול של הסדרה השנייה, וייתכן בכלל שאלה לא שתי סדרות נפרדות כי אם עונות של אותה סדרה. חוץ מזה לדמויות בסדרה יש את השמות האמיתיים של השחקנים (שהם גם זמרים) שמשחקים אותם.

כל הסיפור הרבה יותר מדי מבלבל, ואחרי ששמעתי את התקליט החדש שלהם, שנקרא "7" (הליקון), ברור שהם לא שווים את המאמץ. עם קצת יותר הפקה ותקציב גם הפסטיגל יכול להישמע ככה. הדבר היחיד שהיה נראה לי משתלם לדקה וחצי בקומבינה של "אס קלאב 7" זה שהבובות שלהם יותר זולות מהבובות של בריטני ספירס או כריסטינה אגילרה. מצד שני, צריך לקנות שבע, אז זה שוב לא משתלם.