רק באמצעות סולידריות נוכל להגשים את חלום המדינה היהודית-ציונית

חלפו שש שנים מאז שמנהל בית ספר ערבי פרץ בבכי מול מאות אנשים, בשל סרטון "הערבים נוהרים לקלפיות" של ראש הממשלה דאז. החשיבות שפוליטיקאים יבינו את האתגר הזהותי-ערכי בלהיות בחברות מיעוט בישראל היא המפתח לחברה סולידרית וישראלית לה סיפור משותף ותחושת שייכות

ערן שוורץ
20/12/2021
נתניהו בפייסבוק: "שלטון הימין בסכנה - הערבים נעים בכמויות לקלפי" (צילום: מתוך דף הפייסבוק של בנימין נתניהו)

במרץ 2015, בתקופת הבחירות לממשלה, במהלכה אמר ראש הממשלה דאז את המשפט שנצרב בזיכרון הקולקטיבי - "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", יזמנו בבית יגאל אלון מפגש לימודי למנהיגות חינוכית בנושא החיים המשותפים בישראל. מתוקף תפקידי ובמרוצת השנים מאז, פגשתי באלפי אנשים מכל קשת הצבעים והגוונים של החברה הישראלית, אך האירוע הזה נצרב בזיכרוני ועולה שוב ביום הסולידריות הבינלאומי המצוין השבוע, וימשיך כנראה ללוות אותי בחיי בעקבות איש אחד מסוים.

האיש הזה, מנהל בית ספר ערבי מהצפון, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, נעמד על רגליו מול מאות אנשים ולפני שהצליח להוציא הגה מפיו, פרץ בבכי. לאחר שהתעשת, במילים שבורות שאל: "איך אני יכול לקום מחר בבוקר, ללמד את תלמידיי ערכי סובלנות וקבלת השונה ולדבר איתם על אזרחות ודמוקרטיה במדינה שבה כך מדבר ראש הממשלה שלי עליי ועליהם?".

אותו רגע נחרט בי, לא רק בגלל היותו מכמיר לב ומשקף בצורה המכאיבה ביותר את חוסר הסובלנות שיש במדינת היהודים כלפי כל מי שאינו יהודי, אלא גם מכיוון שבהרף עין עמדת ההתייחסות שלי לאוכלוסייה הערבית נעה מעמדה שכלתנית, המנסה לפתור בעיות בכלים פרקטיים בלבד, להוליסטית ורגשית, המנסה להבין את הסיפור ולא רק את הפרטים.

זהו רק מקרה אחד שמשקף את מה שאזרחי ישראל הערבים מתמודדים איתו יום יום: התמודדות עם זהויות רבות וסותרות. מצד אחד, הם מואשמים ללא הרף באי נאמנותם למדינה ונדרשים חדשות לבקרים להוכיח כי הם שרים את ההמנון בפה מלא ובכוונה כנה, כי הם לא אלו ששרפו בתים או זרקו אבנים, וכי חס וחלילה לא כואב להם כאשר משפחות רחוקות או קרובות נפגעות בסבבי הלחימה של ישראל מול ארגוני הטרור. מהצד השני, הם מותקפים בכל הזדמנות על הבגידה בזהותם הפלסטינית-ערבית, וחשים במקביל קושי לטפס מעל חומות השייכות הגבוהות של החברה הישראלית, בזמן שעל בשר בני משפחתם הזקנים צרוב זיכרון השלטון הצבאי. יותר מכל, זהו רגע המדגיש את היעדר הסולידריות בין חברות שונות בחברה הישראלית.

מאז אותו מקרה חלפו שש שנים, כמה סבבי לחימה, ארבע מערכות בחירות, אלימות גואה והזנחה בחברה הערבית וראש ממשלה חדש, ונדמה שחוסר הסובלנות טבוע בנו ומסרב לעזוב ולא רק כלפי החברה הערבית אלא כלפי כל מי שאחר או מחזיק בדעות שונות. החשיבות שפוליטיקאים (ואזרחים) יבינו את האתגר הזהותי-ערכי בלהיות בחברות מיעוט בישראל היא המפתח לפתח חברה סולידרית ולקיים חברה ישראלית לה סיפור משותף ותחושת שייכות לחלקים נרחבים ממנה.

בכדי שערבים, חרדים וחברות מיעוט אחרות יצליחו לחנך את הדור הבא של תלמידיהם לערכים דמוקרטיים וליברלים ולא מתבדלים-לאומניים, שיפתחו צוהר לשייכות לחברה הישראלית גם לנו, הרוב, יש תפקיד: להכיר בסיפור והזהות המורכבת שלהם, להיות סובלניים אליה ולנסות להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה ולחפש את המחבר והמשותף על המפריד שלה. אין זה גורע או פוגם בחזון ציוני ישראלי למי שחושש, אלא להפך, רק כך תתאפשר הגשמת ישראל כחברת מופת דמוקרטית-ליברלית ויהודית-ציונית.

הכותב הוא ערן שוורץ, מנכ"ל בית יגאל אלון, מרכז חינוכי וחברתי לקידום מנהיגות ראויה, חברה שוויונית וחיים משותפים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully