ביום שני חזר שר הביטחון בני גנץ מארצות הברית ונכנס, כמקובל, לשלושה ימי בידוד, שאת חלקם העביר ביציע המבודדים בכנסת. ברביעי בבוקר, כשכבר אמור היה לצאת מבידוד אחרי בדיקה שלילית נוספת, עודכן כי אחד מאנשי הצוות שלו נמצא חיובי בבדיקה השלישית, והתבקש להאריך את משך הבידוד שלו עד שיתברר אם המאומת נושא את הזן החדש.
רק שר הביטחון וצוותו נדרשו להאריך את משך הבידוד. לא שאר הנוסעים בטיסה, אפילו לא מי שישב לצדו של המאומת. למה? ככה. גם אחרי שרוב מדינת ישראל התחסן, ההתנהלות בנושא הקורונה ממשיכה להיות תזזיתית ולא עקבית - שילוב של חלמאות עם תאווה לאכיפת יתר. למה בתחילת השבוע היה הכרחי לסמן את הלא־מחוסנים שייכנסו לקניון ובסופו זה כבר לא היה חשוב? ככה. וככה לא מנצחים מגיפה.
ראש הממשלה נפתלי בנט, שלפני שנה כתב מדריך סדור ושיטתי שמסביר איך מתמודדים עם הקורונה, נראה מאז שנכנס לתפקיד כמי שזקוק למורה נבוכים. קבלת ההחלטות שלו בנושא הקורונה משדרת לחץ, שלא לומר פאניקה, וכמו של קודמו - מדיפה ריח עז של זיעה. הנחיתה בארץ אחרי שהייה של יותר משבוע בפלורידה נראית כמו נחיתה בפלנטה אחרת.
בפלורידה - המדינה השלישית בגודלה בארצות הברית, יותר מכפליים מאוכלוסיית ישראל - שיעור המתחסנים דומה לזה שאצלנו. אבל הם מתנהלים בנינוחות: אין חובת עטיית מסיכות במקומות סגורים, גם לא בבתי הספר, אין תו ירוק, ובוודאי אין שום כוונה לסמן את הלא-מתחסנים או להטיל עליהם סגר, כמו שנשקל כאן. החיים נמשכים, ולכל אזרח נשמרת הזכות להחליט בעצמו איך להתנהל.
וראו זה פלא: מצב התחלואה והתמותה בפלורידה לא גרוע יותר מזה שבמדינות שכן אימצו אכיפה דרקונית של תקנות קורונה. אף שהיא המדינה השנייה הכי זקנה בארצות הברית - פלורידה נמצאת במקום התשיעי של תמותה מקורונה לנפש מבין שאר המדינות, ובמקום ה־15 מבחינת מספר המאומתים. בהתחשב בגיל האוכלוסייה שלה - פלורידה נמצאת במקום טוב באמצע. אבל הכלכלה שלה נמצאת במקום אחר: פלורידה, יותר משאר ארצות הברית, קרובה מאוד לשחזור הכלכלה שהייתה לה במרץ 2020. ויותר מזה: מחירי הנדל"ן שלה נוסקים - כל ארצות הברית רוצה לעבור למדינה החופשית והמשוחררת מתקנות ומהגבלות.
רון דה־סנטיס, מושל פלורידה, החליט עם פרוץ המגיפה להפוך אותה לקרדום שיחצוב את דרכו לבית הלבן, וזה משתלם לו. לא רק שכל ארצות הברית עומדת בתור לעבור למדינה שלו, מאז שהחל לתת מענקים למעסיקים, הוגשו בקשות לפתיחת 150 אלף חברות סטארט־אפ בפלורידה. אחרי שביטל את תשלומי החל"ת - חזרו 1.5 מיליון עובדים לשוק התעסוקה. "אף אחד לא יאבד את עבודתו, ואף אחד לא ייקח את סמכותו של הורה להחליט לגבי ילדיו", הכריז כשבארצות הברית החלו לדבר על חובת חיסונים, וזה עובד.
בעוד אצלנו ההתמודדות עם הקורונה איחדה פוליטיקאים מבוהלים עם תקשורת שחפצה לזרוע חרדה בקרב צופיה - בארצות הברית היא הפכה לעניין מפלגתי מובהק. זה מוביל לאבסורדים כמו המצב בבית המחוקקים של מדינת קנזס - שם יש חובת עטיית מסיכות בשתי הקומות שעליהן אחראית המושלת, והיעדר חובה כזאת בשאר הקומות של הבניין.
ברגע הראשון זה נשמע מגוחך - הרי מדובר בנושא בריאותי מהמדרגה הראשונה, שמשפיע על כלל האנושות, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, דת או גזע. אבל במחשבה שנייה, מעורר קנאה לראות איך בארצות הברית יש גם אופוזיציה בנושא הזה - שבואו נודה על האמת, גם לכתבים חמורי הסבר וגם לרופאים אין באמת הבנה מלאה איך הווירוס הזה מתנהג.
התוצאה של תקשורת שמהדהדת ללא ערעור את דף המסרים של משרד הבריאות היא אובדן אמון. לאחרונה אני נתקל לעתים קרובות בכעס של אזרחים שמטיחים בי שהתקשורת הונתה אותם: ניצלה את החרדה שלהם עם פרוץ המגיפה ואת העובדה שהם היו קהל שבוי שיושב בבית, כדי להפיץ בהלה בתקווה להרוויח עוד רייטינג. לצערי, אני נאלץ להסכים איתם.
ההתנהלות התקשורתית בימי הקורונה היא חרפה שעוד תילמד. ההתמסרות המוחלטת לקו הממשלתי, בלי שום ניסיון לאתגר אותו, היא ההפך המוחלט מתפקידה של העיתונות. מי שכן העזו לקרוא תיגר על הקו שהוביל משרד הבריאות תויגו כולם כליצנים והורחקו מהמסכים. אילו הכתבים הצבאיים היו מסקרים ככה מלחמה, ורק מודיעים מדי יום לצופים שלהם שכולם עומדים למות - הם היו מוקעים, ובצדק.
גם היום ממשיכה התקשורת לספור ולדווח בכל יום באדיקות על מספר המאומתים. מספר המאומתים הוא פונקציה של מספר הנבדקים. זה נתון שהיה רלוונטי בטרם הופיעו החיסונים. באומה מחוסנת יש רק שני נתונים שצריך להסתכל עליהם: מספר המאושפזים, ובתוכם מספר המחוסנים שהם חולים במצב קשה. שום נתון אחר לא רלוונטי. התקשורת ממשיכה לדווח על המלחמה שכבר הייתה.
לארצות הברית ישנם הרפובליקנים שיהוו אופוזיציה לעמדת הממשל, ואצלנו האופוזיציה לא באמת מתעניינת ברווחתם של תושבי המדינה אלא כשמדובר ברווחתם ובאבטחתם של ילדי ראש הממשלה לשעבר. מושל פלורידה דה־סנטיס אולי סלל במדיניותו את הדרך שלו להתמודד על הנשיאות בבחירות הבאות, ולנו יש רק את שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, שמפגינה אומץ דומה. הקורונה כאן והיא תישאר איתנו - אבל בינתיים החיים שלנו הם שחולפים.