מאמן של מטה

כבר שלושים שנה שהכדורסל הישראלי מצוי בוואקום. החלל כולו נתפס על ידי הקבוצה של המדינה והאלופה הנצחית. והיא – בדומה לחור שחור, שואבת לתוכה – עד לא נודע כי בא אל קרבה – את כל יריבותיה ומתחריה.
ביסוד כל מאבק ספורטיבי עומד, ובכן, המאבק הספורטיבי. העימות בין שני ראשים (לפעמים אפילו יותר!) החותרים למלא את המשבצת השמורה למקום הראשון. מהפועל תל-אביב של בארי, חזן וגוט, דרך הפועל רמת-גן של מוסקוביץ' וקפלן, חזרה להפועל של לארגי ומרסר, אליצור נתניה של נברסון וסימס, אפילו גליל עליון של שפר וליף, ניסו קבוצות כדורסל לקרוא תגר על ההגמוניה של סטנקוביץ' ומזרחי. אבל לחינם.

בשנים האחרונות מנסה הפועל ירושלים להידחס לתוך הוואקום, להרחיב אותו במעט ואולי אפילו לפנות לעצמה חלקה משל עצמה. אחרי גרשון, קידר ובירנבוים הובא – מדען בעל שם אירופאי – צביקה שרף, במטרה למנוע את ההישאבות הבלתי נמנעת לתוך החור השחור של הכדורסל הישראלי – המקום הידוע בתור "בית הקברות ליריבות של מכבי".

הפועל ירושלים ניסתה להכות את מכבי בנשקים מהארסנל שלה. ראשית, הוחלט לשים דגש על הניהול. עקב האכילס של כל הדולקות שאוכלו באש של עצמן הייתה היומרה חסרת הכיסוי הבנקאי. ירושלים של קליין ומנצור מכבדת את הצ'קים שלה. צעד ראשון בדרך הנכונה. הנשק השני שנשלף מהנדן היה מאמן הבית של מכבי. מאמן הפוסטר האולטימטיבי, והאיש שמזוהה יותר מכל עם השמעוניזם מזרחיזם. כן, כן, צביקה שרף, האיש שמכיר מגוף ראשון את הקוד הסודי של מכבי הובא למלחה. ובאיזה קול תרועה רמה!

ניתנו לו גב כלכלי ויד מקצועית חופשית לבנות את קבוצת החלומות הישראלית שלו. מצויד בקהל ובאולם הביתי ביותר בספורט הישראלי, יצא שרף לחפש מלוכה – ואולי, באותה הזדמנות, לסגור חשבון ישן עם מי שאינו מכיר בו כמאמן הישראלי הבכיר ביותר. הסוכרייה שקיבל שרף הייתה ההשתתפות במפעל החדש – הליגה האירופית בכדורסל. הזדמנות להיות שותף לחוג הסילון של הכדורסל האירופאי, ולמזער את שכר הלימוד עד לבחינות הגמר והמאבק הבלתי נמנע עם מכבי על התואר הישראלי. אבל משהו נשבר בדרך לארץ עוץ. דורותי שרף איבדה את דרכה.

שרף בנה קבוצה בצלמו, ושאף אחד – כולל הוא – לא יקשקש אחרת. נכון, הוא לא יכל לממן את הבאתם של רבראצ'ה, ריגודו וקטש, אבל הוא קנה את הסחורה הישראלית הכי טובה בשוק – פלג, פופה וטפירו. גם את הסחורה האירופאית הוא הזמין בעצמו - קווין רנקין, ג'ימס בלאקוול וקיבו סטיוארט. כדי לפנות מקום, שוחררו קני וויליאמס ואייץ' וולדמן, שהיוו את השלד של הפועל ירושלים הבירנבוימית.

כעת, עם ההגעה לנקודת האמצע של העונה, ניתן להצביע בבטחה על כשלון בבחירת הסגל. הבחירה במילה "כשלון" אינה מקרית. היא גם אינה גחמה קנטרנית שתכליתה להרגיז את צביקה. המעשים של שרף ודרך התנהלותה של הקבוצה הם שמרססים את המילה על קירות האולם במלחה. טפירו כמעט אינו רואה מגרש. פופה יצא מהפריזר הצהוב ונכנס לאדום. פלג מקבל את הדקות שלו, אבל הוא לא ממלא אחר הציפיות של שרף להשתמש בו כרול פלייר למשימות הגנתיות. מסתבר שאירופה מעט גדולה על מידותיו של ברק.

אבל זה עוד כלום לעומת הכישלון בבחירת הזרים. השחרור של וויליאמס היה תמוה (במקרה הטוב...), והשבתו (לאחר פיאסקו מביש של "אזרוחו" כבוסמן) היא חותמת על טיעון זה. רנקין לא ראה מגרש, למעט טרום העונה, וגילה בליגה שגם יניב גרין וצ'יבוטרו הם מאסות קריטיות עבורו. הוא מחפש את עתידו בליגה אחרת, רחוק מההמולה על הר הבית. אבל בלאקוול הוא-הוא האכזבה הגדולה. הבחירה האישית של שרף, השחקן שהיה אמור לחצות עם הפועל את הנהר שלא חצתה מעולם, גימגם כבר בתחילת העונה, נלחץ מהמצב הביטחוני ואז גילה שהמאמן שלו מעדיף את ארז כץ על המגרש, כדי לנטרל גארדים יריבים. לכל השמות הללו היה מדריך טיולים אחד: צביקה שרף.

על הפאדיחות באירופה, התבוסה במאדריד, השחיטה בבית מול טרוויזו והרושם הכללי הרע – כבר נכתב כמעט הכל. הקבוצות של שרף מעולם לא הצטיינו בכדורסל מתוחכם או שובה עין. הן היו קבוצות שניכר עליהן שהיו מאומנות כהלכה, שהייתה להן שיטה – ובעיקר רוח קבוצתית. שרף, מאמן שהמנטרה שלו היא "הגנה מנצחת משחקים", מוצא עצמו סופג תשעים נקודות בכל פעם שקבוצתו עולה לפארקט ומוצא שגורו חדש השתלט על לבבות המאמינים – דיוויד בלאט שמו. ואגב, הערה לכל המאמנים בליגה: אי אפשר להאשים לנצח את חוק העשרים וארבע שניות בהידרדרות ההגנה.

לזכותו של שרף ייאמר שהוא לוקח אחריות. יותר נכון, הוא נותן לשחקנים שלו לקחת אחריות בשבילו. שלושה הוא קבר על הספסל ושניים הוא שיחרר עם פרחים על דש הבגד. השחקן שנבעט בתחילת העונה זכה לחזרה השמורה למלכים וביציע האוהדים מגלים סימנים זהים לאלה של מצביעי ברק – אדישות לגורלו. פירוק הפירמידה של הפועל ירושלים מצוי בעיצומו. אולי היסודות החדשים שהובאו יצליחו לייצב את המבנה. אם לא, לא יהיה אפשר להבליג יותר, על חוסר ההשראה, על העדר רוח הלחימה, על אי הנעימות באירופה, על המון כסף שנשפך ועל עוד שנה מבוזבזת בחצרו של דני קסטן הראשון. את קליין ומנצור לא יסלקו כל-כך מהר. הלבנה היחידה שעדיין לא הוחלפה היא זאת של שרף. בחודש הקרוב נדע אם פני ירושלים לפיינל פור ישראלי או לחלוקה, וגם אם פני שרף להישאר בעיר הקודש או להתחיל ולתרגל את הטעם של הסופלקי על השפתיים. ביוון תמיד היה לו שם גדול.