לקראת החזרה לשיחות בווינה על גורל תוכנית הגרעין של איראן, ממשל ג'ו ביידן מצהיר השכם וערב כדלקמן: ארצות הברית לא תאפשר לאיראן להיות מעצמה גרעינית, הדרך המועדפת להשיג את היעד הזה היא פתרון דיפלומטי ואם היא לא תצליח, יש בידיו אמצעים אחרים. אין הוא מפרט מה יכולים להיות האמצעים האלה. ההצהרות האלה ואחרות ומחדלים של הממשל שנעשו מאז שביידן נבחר לנשיא רק הפריעו לעצור את איראן. רוב הכשלים הנוכחיים מזכירים את אלו של ממשל ברק אובמה ומכאן שספק אם ביידן ואנשיו אכן הפיקו את הלקחים הנדרשים והיום ידעו לנהל משא ומתן טוב יותר.
הכשל הראשון הוא נוהלי. לכאורה, עניין לא חשוב לעומת המהות. אלא שהוא כן חשוב. ארצות הברית התירה לאיראן לקבוע באיזה מתכונת יתנהלו השיחות, מתי ואילו נושאים יהיו על סדר היום. המשא ומתן בווינה מתנהל בשיטה של "שיחות קירבה". איראן לא מוכנה לשיחות ישירות עם האמריקנים. היא נפגשת רק עם נציגים של בריטניה, גרמניה וצרפת ואלו מדי פעם עוברים לחדר אחר שבו יושבת המשלחת האמריקנית, שומעים מה שיש לה להגיד וחוזרים לאיראנים.
זו מתכונת פגומה שמעניקה יתרון לאיראן, בעיקר משום שבמקום שהאמריקנים והאירופים יעמדו במשותף נגד איראן, האירופאים מתווכים בין הצדדים. איראן רוצה, כנראה, לסחוט ויתורים של המעצמות המערביות בתמורה לנכונותה לעבור לשיחות ישירות עם האמריקנים. מתחילת השיחות באפריל, איראן קבעה מתי השיחות יתחילו, יופסקו או יתחדשו.
אכן היתה הפסקה בשיחות בשל הבחירות לנשיאות באיראן שהתקיימו ב-18 ביוני. ממשל ביידן העריך שניתן יהיה לחדש אותם זמן קצר אחרי שהנשיא הנבחר איברהים ראיסי יכנס לתפקידו, אבל האיראנים לא מיהרו. הם העדיפו להרוויח זמן כדי להעשיר יותר אורניום לרמה של 60% שמתקרבת מאד לשיעור צבאי. רק אחרי שדוברים אמריקנים הזהירו שסבלנותם פוקעת ושלא ימתינו בלי סוף, מדינות אירופה ואיראן סיכמו לחדש את השיחות בווינה ביום שני הקרוב.
בתחילתו כהונתו, כדי לעצור את הפצצה האיראנית, ביידן ואנשי החוץ והביטחון שלו דיברו על הצורך להשיג הסכם גרעין חדש עם איראן שיהיה חזק וארוך טווח (longer and stronger) יותר מזה שנחתם ב-2015. הם אימצו אסטרטגיה דו-שלבית.
בשלב הראשון, ביטול הסנקציות שהטיל הנשיא דונלד טראמפ בתמורה לחזרה של איראן למגבלות של הסכם 2015. בשלב השני, ניהול משא ומתן על הסכם חדש שיאריך את תוקף הסכם 2015 וגם יטפל בסוגיות שהושמטו מההסכם הזה לרבות תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, מעורבותה הצבאית בכמה מדינות ומקומות כמו לבנון, סוריה, עיראק, תימן ועזה ותמיכתה בטרור הבינלאומי. מלכתחילה, האסטרטגיה הזו עוררה תמיהות רבות והיום נראה שהסיכוי להגיע להסכם חדש הוא קלוש. איראן הודיעה שאין בכוונתה לדון בכלל בסוגיות הנוספות וביידן מאותת שיסתפק בחזרה להסכם 2015.
בניגוד להנחות רווחות, קביעת סדר היום למשא ומתן אינה רק עניין טכני ולרוב תופסת מקום משמעותי בשיחות מקדימות. הצדדים צריכים להחליט לא רק על הנושאים שידונו ועל אלה שלא, אלא גם על הסדר הכרונולוגי של הדיון בהם. בסיבובי השיחות הקודמים הוקמו שתי קבוצות עבודה: אחת על ביטול הסנקציות האמריקניות והשניה על החזרה להסכם 2015.
אבל עכשיו נראה שאיראן הקשיחה את עמדתה: היא הודיעה שהשיחות הקרובות יעסקו אך ורק בהסרת הסנקציות. זהו תנאי מקדים. קודם כל הסרת כל הסנקציות, כולל כאלה שהוטלו על הפרת זכויות אדם בלי קשר לתוכנית הגרעין, ואחר כך שיחות על החזרה להסכם 2015. מובן שזה מלכוד כי אחרי ביטול הסנקציות לארצות הברית לא יהיו שום מנופי לחץ על איראן. למרות זאת, דוברים אמריקנים רמזו שיהיו מוכנים להקל במקצת את הסנקציות רק כדי לחדש את המשא ומתן. זו שגיאה טיפוסית של ארצות הברית והמערב המפגינים להיטות יתר להגיע למשא ומתן ובכך מחזקים את הנוקשות האיראנית.
איום אמין בפעולה צבאית
הדרך היחידה לעצור את הפצצה האיראנית ולהשיג הסכם טוב היא באמצעות איום אמין בפעולה צבאית יעילה. במגמה להגיע למשא ומתן ולהסכם, אובמה חזר פעמים רבות על כך "שכל האמצעים מונחים על השולחן". לכאורה, רמז שהם כוללים גם אופציה צבאית. אבל ככל שאובמה חזר על האמירה הזאת, היה ברור שהיא ריקה מתוכן ואינה עושה שום רושם.
לאור ההתערבויות הצבאיות הכושלות של ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק, איראן הניחה שאובמה רק מדבר, אבל לא יתקוף. ההערכה הזאת התחזקה לאחר שב-2012 אובמה קבע "קו אדום" לבשאר אסד והזהיר אותו שאם יתקוף שוב את אזרחיו בנשק כימי, ארצות הברית תפעל נגדו. באוגוסט 2013, אסד התעלם, תקף בנשק כימי, אבל אובמה לא עשה דבר. דווקא האיומים של ישראל שאם המעצמות לא יעשו כלום, היא תאלץ לנקוט אמצעים צבאיים, השפיעה על איראן להכנס למשא ומתן ולהגיע להסכם 2015.
בדיאלוג אסטרטגי שנערך לאחרונה במנאמה בירת בחריין, שר ההגנה לויד אוסטין תקף את איראן, חזר על ההעדפה של פתרון דיפלומטי והוסיף "ידידינו ואויבנו יודעים שארצות הברית יכולה להציב כוחות משמעותיים במפרץ בכל מקום ובכל זמן שתבחר". גם כאן ההתיחסות הייתה רק ליכולת ולא לכוונה. ברור שלארצות הברית יש יכולת רבה לתקוף ולהשמיד את מתקני הגרעין של איראן, הבעיה היא עם רצון. כשדוברי ממשל ביידן מכריזים פעמים רבות שיש להם אמצעים אחרים חוץ מפתרון דיפלומטי לעצור את איראן, הם דומים לקריאה זאב זאב, שכן אף אחד לא מאמין שהם כוללים אופציה צבאית.
לאחרונה, איראן תקפה באמצעות כטמבי"ם בסיס של ארה"ב בא-תנף בגבול סוריה-עיראק. ביידן לא הגיב. האיראנים מנסים לייצר משוואה שלפיה התקפות של ישראל על בסיסים איראניים בסורית תיענה בהתקפות על מטרות אמריקניות. במקום להגיב צבאית נגד המליציות הפרו-איראניות שתקפו אותה ובכך לבטל את המשוואה, ארצות הברית אמרה לישראל באמצעות הדלפה לניו יורק טיימס שדעתה אינה נוחה מהפעולות של ישראל נגד איראן בשטחה ובסוריה. גם עמדות כאלה רק מחזקות את הנוקשות של טהראן.
החזרה הקרובה למשא ומתן היא קריטית לעתיד האזור כולו. היא כשלעצמה אינה אומרת דבר על הכוונות האמיתיות של איראן. מדינות נכנסות למשא ומתן בינלאומי בלי שום כוונה להגיע להסכם. הן נכנסות למשא ומתן כדי להשיג יעדים אחרים, במקרה של איראן, המטרות הן להסיר את הסנקציות ולהשיג חסינות מפני מהלכים צבאיים.
העמדה של ביידן מעוררת הרבה שאלות ותמיהות. הנסיגה מעמדות הפתיחה של הסכם טוב יותר, חזק וארוך טווח, קבלת התנאים האיראניים למשא ומתן, להיטות היתר לחזור להסכם 2015, ההבלגה על פעולות צבאיות ביוזמה ובחסות איראן נגד מטרות אמריקניות באזור והיעדר איום ממשי של פעולה צבאית מובילות למשא ומתן שיתנהל בנחיתות משמעותית של ארצות הברית. לאור האסטרטגיה של איראן להרוויח זמן כדי להתקדם לפצצה, המשא ומתן יכול לקחת חודשים ארוכים ולהתיש את עצביו הרופפים בלאו הכי של ממשל ביידן.
פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארה"ב באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.