"בלש מגזע אחר": מותו של הקאובוי התל אביבי האחרון

בשנות השבעים שודרה מדי שבוע בטלויזיה הישראלית סידרה בלשית שנשאה את שם חוקר המשטרה גיבור הסידרה, "קולומבו". חזותו והתנהלותו של קולומבו הרכיבו דמות של אנטי גיבור; לבושו היה מרושל וחקירותיו נראו מבולבלות ועמוסות בשאלות טפלות. אלא שדווקא הדימוי הזה שיחק לידיו וכל פרק הסתיים בפיענוח מהדהד של מעשה פשע.

באותן שנים שרת ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב בלש דומה להפליא בהתנהלותו לדמותו של הבלש ממשטרת לוס אנג'לס ומיד הודבק לו הכינוי "קולומבו", עד שמעטים ידעו כי שמו הוא מיכאל (מיכו) בן-אבנר. לפני שבוע הלך בן-אבנר לעולמו.

"הוא היה אגדה. שוטר ובלש בכל רמ"ח איבריו. היתה לי הזכות ללמוד ממנו", אמר עליו תנ"צ בדימוס עו"ד אמיר גור. מיכאל בן-אבנר נולד בשנת 1945 ברחובות לשרה-רחל ולד"ר יהודה בן-אבנר. המשפחה היתה משפחה דתית שהשתייכה לזרם "הפועל המזרחי". יהודה בן-אבנר נולד בגרמניה וכנער עלה עם אחותו לארץ ישראל בשנות השלושים. הוריהם נשארו בגרמניה ונרצחו במהלך השואה. הבן שינה את שם משפחתו מיומרקט לבן-אבנר, על שם אביו.

יהודה בן-אבנר היה איש חינוך והתמנה למנהל בית ספר בבאר-שבע והמשפחה עברה לגור בעיר המתפתחת בנגב. הילד, מיכאל, אהב יותר את המרחבים שמחוץ לכיתות הלימוד ובנעוריו הרבה ללכת לבית המשפט בעיר ועקב אחרי דיונים משפטיים. הוא החליט שבעתיד יעסוק בפלילים, כשוטר או כעורך דין.

אחרי שהשתחרר משירות בצה"ל התגייס למשטרה ושובץ כבלש ביחידה המרכזית של המשטרה בתל אביב. היחידה כונתה אז גם "הבולשת" או "המדור". בעקבות השירות המשטרתי עבר עם אשתו, גלדיס, לגור בתל אביב. בתל אביב נולדו ילדיהם - דפנה ואלון.

היחידה המרכזית נחשבה אימת העבריינים ובן-אבנר בלט בה דווקא בזכות תכונות שונות מאלו שאפיינו את חבריו הקשוחים ליחידה. "הסחבקיות שהפגין הבלש החדש כלפי העבריינים נתפסה כהתנהגות חשודה באותם ימים, בברנז'ה המשטרתית של תל אביב בסוף שנות ה-60", כתב עליו העיתונאי יוסף ולטר ב"מעריב".

גור מציין שבן-אבנר "גילה אנושיות כלפי קורבנות עבירה וגם כלפי חשודים. שימוש בכוח היה מוצא אחרון. לא לכולם היתה דרגת איפוק כזאת".

"תחילה חשבו שמדובר כנראה בשוטר אהבל, שאפשר לעבוד עליו. אבל המכה לא איחרה לבוא. התברר שמתחת לקליפה החביבה מסתתר בלש מקצוען, קשוח, שמנצל את הסחבקיות שלו כדי להערים על העבריינים ולחשוף את נקודות התורפה שלהם. מהר מאד פשטה השמועה בעולם התחתון: תיזהרו מבן-אבנר, הוא עובד כמו קולומבו. מאז דבק בו הכינוי", כתב ולטר.

ולטר הגדיר אותו כ"בלש המשתייך לגזע נדיר של אנשי משטרה שמקצועם הוא תחביבם. קאובוי תל־אביבי, שמדבר בעגה של ירושלמי, יצור כלאיים של השוטר אזולאי והבלש האמריקני מסדרת הטלוויזיה שהדביק לו את הכינוי. ברנש עשוי ללא חת, שרואה את תפקידו לא רק כאוכף חוק אלא גם כמחנך. כשקולומבו מדבר זה משהו בין גביית עדות להטפת מוסר. ערך הכבוד תופש מקום חשוב בסולם שלו. 'כמו שלשוטר יש כבוד, כך גם לעבריין, הוא אומר. 'זכותו של העבריין לברוח. אני צריך לעשות הכול כדי לתפוס אותו'", ציטט אותו ולטר.

גור שהצטרף ליחידה בסוף שנות השבעים אמר שבן-אבנר "הצטיין ביכולת מיוחדת ללמוד ולהכיר את השטח ואת הבדוקאים. היה לו גם זיכרון פנומנלי והוא הכיר את כל הקשרים בעולם העברייני. הוא היה חיית שטח".

לדברי גור "מעטים הקדישו כל כך הרבה שעות עבודה כמו שהוא הקדיש. הוא עבד מעבר למה שנדרש ממנו". כתב הפלילים בוקי נאה סיפר כי "היו אומרים על 'קולומבו' שהיה נוהג לישון על הספסל האחורי בניידת הבילוש, עד שנשמעה הצעקה 'גנב'. אז היה קופץ משנתו כנשוך נחש, רץ ראשון, ותופס את הגנב. פעם, כך האגדות, עבדו עליו חבריו. העמידו את הניידת מול הבריכה בכיכר רבין, שאז היתה כיכר מלכי ישראל, וצעקו: 'גנב'. מיכו קפץ מהניידת, ישר למימי הבריכה".

מסופר על לילה אחד שבו הצוות שלו שם יד על פושעים בשלוש זירות שונות בתל אביב. זה התחיל במעצר של שני פורצים בחנות שעונים ברחוב אלנבי. "קולומבו" תפס את השניים ישנים בתוך החנות כשהם לבושים במדי צה"ל. אחרי שהעיר אותם, נזף בהם: "תתביישו לכם, איזה מין פורצים אתם שנרדמים באמצע העבודה?". השניים התנצלו בפניו והסבירו כי היו עייפים אחרי העבודה הקשה של פריצת הקיר. כששאל אותם לפשר בגדי הצבא, הסבירו כי מאחר ולא היה להם כסף לנסיעה, לבשו מדים ונסעו מאשדוד לתל אביב בטרמפים. "אנחנו פורצים קקה", הודו בפניו.

שעה אחר כך כבר נעצר בידי קולומבו וחבריו פורץ כספות ידוע שכונה מן הסתם בשם "כספת". הפורץ כבר היה בתוך חנות תכשיטים כשנעצר. "קולומבו לא אהב אותו בגלל שבמקום לשחק כמו גבר הוא היה מיילל שהמשטרה נטפלת אליו על לא עוול בכפו", נכתב ב"מעריב" על היריבות שצמחה בין השניים.

שעתיים אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, הבחינו הבלשים בנהג אאודי שחשדו בו. הבלשים הקיפו את מכוניתו וראו בתוכה עבריין יפואי מוכר שהשתייך ל"כנופיית המפוצצים" שהיתה אחראית על כמה חיסולים בעולם התחתון. קולומבו והעבריין נאבקו זה בזה, עד שהעבריין הוכרע. במכונית התגלה מטען חבלה.

לא רק העיתונאים אהבו אותו, גם הסופרת רינה פרנק-מיטרני ביססה עליו את אחת מדמויות הגיבורים בסיפרה "חיים שבירים". הגיבור הוא הבלש מיכאל בן אבנר, המכונה "קולומבו". באחד המונולוגים שלו הוא אומר: "אין אשמים, יש סיפורי חיים."

דפנה, בתו, אמרה ש"הוא היה אבא נפלא שדיבר איתנו בגובה העיניים ומתוך ניסיון החיים שלו. הוא לא היה שיפוטי לאחרים ותמיד היו לו תובנות". היא אומרת שהוא היה מלא בשמחת חיים והיא זוכרת איך חבריה לכתה היו מחכים לשמוע שהוא יהיה ההורה שילווה את הכתה בטיולים. "הוא היה משחק ומשתולל עם הילדים והם ממש אהבו אותו", סיפרה. מדי פעם גם היה מגיע לבתי ספר, להרצאות על עבודתו כבלש.

עוד אהבה גדולה שלו היתה קבוצת הכדורגל הפועל באר-שבע שאותה אהד והיה מסור לה מאז נעוריו. הוא ליווה את הקבוצה במשך שנים רבות ומדי שנה היה קונה מנוי למשחקי הבית של הקבוצה. מצב רוחו בתחילת שבוע עבודה היה מושפע מהישגי הקבוצה בסופי השבוע. האוהדים השרופים מיציעי איצטדיון וסרמיל ואחר כך איצטדיון טרנר הכירו אותו היטב.

גור אמר כי "קולומבו" מעולם לא חיפש עבודות משרד ומינהלה וראה עצמו תמיד כאיש שטח. עם השנים יתרונותיו שבאו לידי ביטוי במאבק בעברייני הרחוב, הלכו ונדחקו לפינה. גור אומר ש"המשטרה המודרנית מבוססת הרבה יותר על טכנולוגיה, מצלמות, האזנות ושאר פטנטים מודיענייים. גם הפשיעה השתנתה ומדובר היום בפחות פשיעת רחוב ועליה בעבירות הונאה ומחשבים".

קולומבו שלדברי גור "היה מותג ובלש מוערך" סיים את שירותו. בחיים האזרחיים עבד קצת כחוקר פרטי ובשנים האחרונות עבד כמאבטח בקניון אילון ברמת גן. חבריו מהשירות במשטרה שמרו איתו על קשר לאורך השנים והם אהבו להעלות זכרונות מהעבר. את אותם זכרונות גם ליקט לספר שבקרוב יראה אור. בשנים האחרונות התמודד עם מחלת הסרטן. בחודשים האחרונים מצבו הבריאותי הדרדר ולפני שבוע הוא הלך לעולמו בגיל 76.