במשך 70 שנה, מדי בוקר, בקור ירושלמי מקפיא כשהמדרכות מכוסות שלג, או בבוקר של חום קיצי, היה מגיע פנחס רביחיא לסנדלריה. לאורך שבעים שנה רצופות, כמעט לא פספס יום עבודה. הוא היה נכנס לחנות, עוטה סינר ארוך ומתיישב ליד מכונת התפירה או מלביש נעליים על מכשירי האימום ונועץ מסמרים שישיבו סוליות סוררות למקומן. לפני שלוש שנים, כשהוא כבר בן 90, בעקבות אירוע בליבו, יצא רביחיא מהסנדלריה ונאלץ לסגור את הדלת בפעם האחרונה.
פנחס רביחיא נולד בירושלים בשנת 1928 לשלמה ורחל רביחיא, גם הם ילידי ירושלים. שלמה היה פעיל במחתרת ניל"י שסייעה לבריטים במאבקם בתורכים. כשלושים שנה אחר כך, גם בנו פנחס נאבק בשלטון הזר, להם אביו סייע. יחד עם פנחס מנתה המשפחה שבעה אחים ואחיות ונוכח המצב הכלכלי הדחוק, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל תשע, והתחיל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
הוא למד סנדלרות ועבד כשוליית סנדלרים ואחר כך כסנדלר בבית המלאכה "נעלי נתן" בירושלים. במקביל לעבודתו התנדב לשורות מחתרת האצ"ל, בתחילה כמדביק כרוזים ואחר כך כלוחם מן המניין, שבידיו אף הופקדו כלי נשק. שמו המחתרתי היה "ברכיה", וזה הפך מאוחר יותר לשם משפחה נוסף עבורו במשך תקופה.
בגיל 16 נעצר ונכלא על ידי הבריטים בכלא לטרון וריצה מאסר של מספר חודשים. לאחר שהשתחרר הוא שב לאצ"ל והשתתף בקרבות שונים, בהם בעין כרם ובדיר-יאסין. במלחמת העצמאות נפצע מפגיעת כדור בכתף במסגרת קרבות ההגנה על ירושלים באזור שיח' ג'ראח, סמוך לשכונת מגוריו, מאה שערים. הוא אושפז בבית החולים הדסה ולאחר תקופת החלמה ארוכה שוחרר משירות צבאי. במשך השנים התנדב לשירות מילואים ביחידת ההגנה האזרחית (הג"א).
אחרי המלחמה עברו הוריו לשכונת קטמון שהתרוקנה מתושביה הערבים. פנחס ביקש לשוב למקצוע הסנדלרות ובסיוע שהגיש לו משרד הביטחון, כנכה צה"ל, הוא רכש חנות שבה פתח סנדלריה. "החנות ברחוב משמר העם 5 בירושלים הפכה לביתו השני ומפעל חייו", אמר בנו, יצחק רביחיא.
הסנדלריה של פנחס רביחיא הפכה למוסד ירושלמי. לא רק תבונת כפיו והמקצועיות שלו משכו אליו לקוחות; מאור פניו, היותו איש שיחה ומספר סיפורים גרמו לרבים לבוא לסנדלריה שלו. היו בהם בני העיר שעזבו אותה ועברו לגור במדינות מעבר לים. כשהיו מגיעים לביקורי מולדת, היו סוחבים איתם במזוודה נעליים שצריכות תיקון, והיו באים לרביחיא שיתקן אותן.
חילי טרופר, שר התרבות והספורט שגדל בשכונת קטמון, כתב השבוע: "אני זוכר את ריח העור וחומרי ההדבקה במקום ובעיקר את ההתנהלות פשוטה והישרה שלו. אם לא היה לך כסף לשלם כשהגעת, פנחס תמיד אמר 'הכל בסדר, תשלם אחר כך'. בעל מלאכה הגון הוא היה, ומתברר שאנשים ישרים מאמינים שגם אחרים ישרים".
רביחיא מעולם לא עזב את ירושלים ויצא רק פעם אחת מגבולות ישראל, כדי לבקר את משפחת בנו שהייתה בשליחות בלונדון. הבן, יצחק, אמר כי אביו, כבן העיר ירושלים, דיבר מלבד עברית גם ערבית מושלמת, הוא ידע גם לדינו וכמי שגדל במאה שערים דיבר גם יידיש. כשרונו כמספר סיפורים והשימוש בלשון הציורית הייחודית שלו, בביטויים ובלשון ירושלמית של פעם, גרמו ללקוחות לא מעטים לשבת ולשוחח איתו ארוכות. "לפעמים היה אומר לי שלא נעים לו לבקש מאנשים שיניחו לו ושיתנו לו להתרכז בעבודתו", אמר יצחק. הוא הכיר כל לקוח בשמו וידע לזהות אנשים לפי הנעליים שנעלו - מה סוג הנעל, איפה נרכשה, אופן שחיקת הסוליות שהעידו על צורת ההליכה ושאר סימנים שרק הוא ידע לזהות.
בין הלקוחות הרבים הייתה גם צעירה שעלתה ממרוקו, שביקורה בחנות הביא לשיחה קצרה ואחר כך לסיפור אהבה שהסתיים בנישואים. ב-1957 נישאו פנחס ויפה. לזוג נולדו בן ובת, יצחק ורחל, ועם השנים נוספו חמישה נכדים למשפחה.
"אבא היה איש מאושר", העיד בנו. "שמח בחלקו, את חייו הקדיש למשפחתו - הצרה והמורחבת. תמיד פינק את האחרים, אף פעם לא את עצמו, מעולם לא התלונן, תמיד היה אופטימי והתעניין - באמת - בסובבים אותו. תמיד שאל ודרש בשלומם של לקוחותיו". הסנדלר פנחס רביחיא הפך סמל ירושלמי, בן העיר שמי שפגש אותו ראה בו דמות שמאפיינת את ירושלים שסיפורה האישי הוא אבן בפסיפס האנושי של העיר.
הסנדלר משכונת קטמון
דמותו הונצחה בשיר שמזוהה כל כך עם עיר הבירה: השיר "ירושלים שלי" שכתב דן אלמגור והלחינה נורית הירש. בשיר מתוארות אותן דמויות מחיי היום יום שסיפוריהן מרכיבים את התמונה המגוונת של ירושלים. מתוארים שם רוכל ממחנה יהודה, בלן ממאה שערים, צעיר משער שכם, חייל מאשדות יעקב שלחם בעיר וסנדלר משכונת קטמון:
"אמר הסנדלר משכונת קטמון:
ירושלים שלי
הוא שבע שנים של גשמים בבלוקון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון,
שבת - הצגה ראשונה באוריון
גם קטמון ג' היא בשבילי
ירושלים שלי..."
באותה שנה, 1969, נכתב עוד שיר שהפך נכס צאן ברזל בזמר העברי וגם בו מוזכר סנדלר וניתן לראות גם בו את דמותו של רביחיא. זהו השיר "על כפיו יביא" שכתב יורם טהר-לב והלחין יאיר רוזנבלום. השיר מתאר דמויות יום-יומיות של אנשים צנועים, שהם על פי השיר הם שמהווים בעצם את תשתיתה של החברה החדשה שנבנתה בישראל. בין הדמויות גם סנדלר:
"ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא".
רביחיא עצמו התפרנס בכבוד ממשלח ידו וגם השינוי בשוק הנעליים והייצור ההמוני והזול, לא גרמו ללקוחות להפסיק לבוא לחנות שלו. הוא גם דחה עצות שונות שנועדו להגדיל את הכנסתו; היו שיעצו לו למכור נעליים או מוצרים נלווים, אבל מלבד שרוכים, הוא לא מכר עוד מוצרים.
בשנים האחרונות של עבודתו קיצר את יום העבודה שהחל בשמונה בבוקר בדיוק והסתיים בשבע בערב. בנו, יצחק, סיפר כי "הוא היה מסיים לעבוד בשעה 14:00 ואז היה עולה על אוטובוס ונוסע לשוק מחנה יהודה, לקנות כמה מלפפונים, עגבניות או אפרסקים". הוא תיאר כי לפני מספר שנים, כשאביו כבר היה בסוף שנות השמונים לחייו, הוא סיפר לו בעצב שבאותו יום, לראשונה בחייו, הוא רץ אחרי אוטובוס שיצא מהתחנה והפעם לא הצליח להשיג אותו. בשבוע שעבר, לאחר שחלה בדלקת ריאות קשה ואושפז במשך שבועיים בבית החולים הדסה עין כרם, הלך רביחיא לעולמו.