"השרה בכיסא הגלגלים לא הצליחה להשתתף בכנס", זעקה הכותרת ב-BBC, תאגיד השידור הרשמי של בריטניה. גם אנחנו כאן, במדינת ישראל הנאורה והערכית, נחרדנו בצדק מהמצב בו שרת האנרגיה, קארין אלהרר-הרטשטיין, הובלה בוועידת האקלים של האו"ם בגלזגו מכניסה אחת לאחרת במשך כשעתיים, ולאחר מכן התבקשה לעלות על הסעה שאף היא לא הייתה נגישה עבורה. אין שום סיבה הגיונית לכך שבשנת 2021 תהיינה בעיות הנגשה לאנשים עם מוגבלות; ואכן, לאחר הסערה וההתקוממות, העניין סודר. אין חולק על כך שעו"ד אלהרר-הרטשטיין, מהפוליטיקאיות המקצועיות והמוכשרות ביותר, היא נכס חשוב לממשלת ישראל. אלהרר מהווה דוגמא ומופת לכלל הציבור וגם לצעירים עם מוגבלויות, ומוכיחה שניתן ואפשר להגיע לכל מקום ולכל משרה גם אם אתה נעזר בכיסא גלגלים.
אבל לצערי הרב, סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. כנראה שכולם מבינים את חשיבות הנושא, עד שזה מגיע לעולים החדשים שכל רצונם הוא לעלות לישראל ולהפוך את המדינה לביתם. אחת הדוגמאות הבולטות ביחס לאנשים עם מוגבלויות באה לידי ביטוי דווקא מול העולים החדשים - וזאת למרות שמדינת ישראל, בדומה לכל ממשלות ישראל לדורותיהן, כולל הממשלה הנוכחית, חרטו על דגלן את ערך העלייה והקליטה.
במה דברים אמורים? ישנם יהודים רבים בעולם, עולים פוטנציאליים, המוגדרים במדינת המוצא שלהם כאנשים עם מוגבלויות. אבל, לפי הנהלים כיום, אותם עולים אינם יכולים להכין את התיק ולהגיש מסמכים לביטוח הלאומי, למשרד הרווחה וליתר גורמי הממשל הרלוונטיים כל עוד הם נמצאים בחו"ל. כלומר, עולה עם מוגבלות שעולה לישראל יכול לקבל מעמד וזכויות של נכה במדינת ישראל רק לאחר תקופה של 9 חודשים לכל הפחות לאחר תאריך העלייה. מה אמורים לעשות בזמן זה חירשים וכבדי שמיעה, אוטיסטים, עיוורים ולקויי ראיה, מתמודדי נפש, אנשים הסובלים מבעיות מוטוריות, אנשים במצב סיעודי - ובני משפחותיהם? האם הם צריכים להתחנן להכרה במצבם? מדוע היותם אנשים עם מוגבלויות אמור להיות בכלל שיקול כלשהו בהתלבטות האם לעלות לארץ ישראל?
מאחורי כל "מקרה" כזה יש אנשים שעומדים מתוסכלים ואובדי עצות מול המציאות הקשה עימה עליהם להתמודד בבואם לארץ ישראל. פנתה אלי לאחרונה עולה חדשה שעלתה לישראל עם משפחתה. היא תיארה לי את המקרה האישי הכואב שלה, כאשר אחד מילדיה אובחן עוד בצרפת כאוטיסט ומתמודד מאז ילדותו עם בעיות תפקוד, מוגבלויות וקשיים המצריכים טיפול יומיומי שוטף וצמוד. מאז עלייתם לארץ, ולמרות שהציגו הוכחות לאבחון חמור מצרפת, הילד לא מוכר בישראל כבעל צרכים מיוחדים. על אף שבעיותיו ניכרות לכל מי שפוגש אותו - מדינת ישראל עדיין לא רואה בו ילד עם צרכים מיוחדים בכל המישורים, הן מבחינת מוסדות החינוך והן מבחינת תו נכה.
כמי שעומד בראש עמותת "קעליטה", ארגון הגג של עולי צרפת בישראל, ונמצא בקשר הדוק ויומיומי עם העולים דוברי הצרפתית, אנו מקבלים תלונות רבות על המצב גם מעולים עם מוגבלויות שכבר נמצאים כאן, וגם מעולים פוטנציאליים שהסיטואציה הנוכחית מונעת מהם לעלות ארצה. חשוב לציין כי מדובר בעולים המגיעים לארץ מטעמי ציונות ולא משום שיקול אחר, ואין הם רואים במדינת ישראל כפתרון למצוקה כזו או אחרת, וזאת מאחר ומדיניות הרווחה בצרפת גדולה הרבה יותר מזו הנהוגה בישראל. אבל משפחה שאחד מילדיה אובחן כאוטיסט לא צריכה "להילחם" בממסד במשך 9 חודשים בכדי לקבל הכרה במוגבלות של אחד מילדיה.
מדינת ישראל יודעת להסיר חסמים, להקל על הבירוקרטיה ולקדם תהליכים, כאשר היא חפצה בכך. יש תקדימים למצבים דומים; משרד הבריאות, למשל, מאפשר הגשת מסמכים להכרה תעודות של בעלי מקצוע בתחום הרפואי טרום עלייתם ארצה. כל התהליך מתחיל עוד לפני הגעת אותו עולה לישראל, ורק כאשר יש הכרה בתעודה - הם עושים את העלייה. דוגמא נוספת אחרת קרתה לפני מספר שנים, כאשר עמותה המחזיקה הוסטל לטיפול באנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי הגישה בשמן של מספר משפחות בקשה לאפשר הכנת תיק וקיום וועדה לפני עלייתם לישראל. המהלך התאפשר כאשר התנאי היה שהעמותה תתחייב לקבל אותם אליה לאחר עלייתם ארצה, ואכן כך היה. אם הדבר נעשה בעבר, מדוע לא ניתן לנקוט בתהליך כזה בדרך קבע?
לצערי, בכל הנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלויות - ישראל רחוקה מלהיות "אור לגוים". הדרך עוד ארוכה, אבל השורה התחתונה ברורה: אין סיבה שעולים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם לא יימנעו מעצמם עליה לישראל בגלל תהליכים בירוקרטיים משוללי היגיון. בניגוד לראש ממשלת בריטניה, שהתנצל בפני השרה אלהרר, כאן בישראל אף אחד לא מתנצל בפני העולים - עדיין.
אריאל קנדל, הוא מנכ"ל עמותת "קעליטה" (ארגון הגג של עולי צרפת בישראל)