במוצאי יום כיפור 1946 הוקמו בין לילה 11 נקודות התיישבות חדשות בנגב במבצע ההתיישבות הגדול ביותר טרום הקמת המדינה, במטרה להכליל את הנגב בשטח מדינת ישראל העתידית. בזכות אותו מבצע, בפרפרזה לדברי טל ברודי, "הנגב על המפה ונשאר על המפה".
מאז ימי טרום הקמת המדינה ועד היום ראו כל מנהיגי האומה את החשיבות ביישוב הנגב והגליל, כפי שבא לידי ביטוי בקווי היסוד של הממשלות השונות, גם הנוכחית והאחרונות: "יש לחזק את ההתיישבות הכפרית" (קווי היסוד של ממשלה ה-36), "הממשלה תפעל לחיזוק הפריפריה, הנגב, הגליל..." (הממשלה ה-35), "הממשלה תציב כיעד לאומי את פיתוח הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית... תפעל למען חיזוק הנגב והגליל" (הממשלה ה-34).
אך עם כל הכבוד לקווי יסוד והצהרות, הפער בינם לבין המציאות בפועל הוא עצום. בישראל של 2021, עיבוי יישובים קיימים לוקח בממוצע למעלה מעשור ומרבית הסיכויים כי לא יקום יישוב חדש בנגב. זאת, מפני שהדבר נוגד את תפיסת לשכת התכנון - שאלו מתייחסים להחלטות ממשלה כהמלצה בלבד, הרי יגידו שם בלשכה "הפוליטיקאים מושחתים ואינם יודעים מה טוב ומה נכון".
העובדה שהממשלות נבחרו באופן דמוקרטי על מנת לקדם את מדיניותן איננה מפריעה לפקידים רבים פשוט להכשיל פעם אחר פעם ניסיונות של ממשלות ישראל לפעול על פי תפיסתן. תשאלו לדוגמה את ח"כ יואב גלנט מה נשאר מהחלטת הממשלה על הקמת חמישה יישובים בנגב (ושוב, השאלה איננה האם זה נכון או לא נכון, אלא בידי מי הסמכות והאחריות).
כל הצהרת שר או החלטת ממשלה על הקמת יישובים חדשים בפריפריה גוררת אחריה תגובה פבלובית של התנגדות בפועל בידי הפקידים. מדיניות מוסדות התכנון בישראל היא ציפוף ערים ועיבוי יישובים קיימים והתנגדות להקמת יישובים חדשים. במדיניות זו יש הרבה היגיון כלכלי, סביבתי וחברתי אך כמו תמיד, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
להלן דוגמה: ברמת הנגב, המועצה הגדולה בשטחה במדינה החולשת על 4.2 מיליון דונם, מתוכם 98% שטחי אש ושמורות טבע, מתגוררים כ-8,500 תושבים בלבד. לפני כשני עשורים אושר להקים יישוב חדש בשם נווה תמרים, שאמור להכיל עד 2,000 יחידות, בסמוך לקיבוץ השיתופי רביבים, היישוב הדתי-לאומי כפר רתמים וליישוב הבדואי ביר הדאג' המונה כ-9,000 תושבים.
היישוב אינו מתחרה בקהל היעד של היישובים הסמוכים אליו. הוא מוקם בצמידות ליישובים קיימים, כך שיגדיל את מספר התושבים באזור ויעלה את כדאיות אספקת השירותים למרחב כגון שירותי רפואה, תעסוקה, מסחר ותרבות, ויאפשר למשפחות המעוניינות לגור בקהילה כפרית ליישב את הנגב. על אף שההחלטה על הקמת נווה תמרים עברה שתי החלטות ממשלה, הראשונה ב-1999 והשנייה ב-2018, עוד לא נראה האור בקצה של מנהרת מוסדות התכנון, בשל התנגדות עקרונית של לשכות התכנון.
אבל במציאות שבה מרבית השטח בנגב משמש כשטח אש או שמורת טבע, היכולת להקים באמת יישובים חדשים ולעבות את הקיימים מוגבלת מאוד. לצערי, לשכות התכנון מעולם לא ניסו להתמודד עם צה"ל ודרישותיו, שמתקבלות באופן אוטומטי על ידי שימוש בסעיף 16 לחוק התכנון והבנייה, או על ידי גיבוי מלא של הגופים הירוקים להכרזת שמורות טבע. זה נעשה תוך התעלמות מקוממת בצורך של תושבי הנגב הרחוק בפיתוח מידתי מבוסס על עקרונות הציונות הסביבתית: להמשיך את מפעל ההתיישבות בנגב תוך שמירה על משאבי הסביבה לדורות הבאים.
לפני כמה ימים החליטה הממשלה על הסדרת שלושה יישובים בדואים בנגב. אחד היישובים, עבד'ה, נמצא בשטח המועצה האזורית רמת הנגב ואני שותף להסדרתו. הסדרת הפזורה הבדואית והרחבת ההתיישבות היהודית בנגב הם שני צדדים של אותו המטבע, חיזוק ופיתוח הנגב. לצערי, בשני הנושאים הללו המדינה בפועל גוררת רגליים.
בעוד ימים ספורים, יעלו נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, לקברו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל במדרשת בן גוריון ויצהירו מול נופיו המדהים של בקעת צין, שוב, כמה חשוב ליישב את הנגב, לממש את חזון ה"זקן". ואולי מדי פעם, כדאי להפסיק לשחרר הצהרות ולהתחיל לשחרר חסמים? לשכת התכנון תחילה.
הכותב הינו ראש המועצה האזורית רמת הנגב