"האופטימיסטית מאמריקה" חשפה את תלמידיה לסודות התיאטרון. הם לא פספסו את מופע הסיום

קהל רב - בני משפחה, תלמידים לשעבר מרחבי הארץ וחברים - עמדו סביב קברה של שרה קפלן ושרו:
You are my sunshine, my only sunshine
You make me happy when skies are gray

את השיר הייתה מרבה לשיר לילדיה ולתלמידיה, ומילותיו גילמו את מקומה בחייהם: "היא נגעה נגיעה של חסד והעצמה אישית מצמיחה, בנשמותיהם הבוסריות בנעוריהם", אמרה שלומית גור, חברתה לעבודה במערכת החינוך במשך שנים רבות. לפני שלושה שבועות הלכה לעולמה בגיל 91.

שרה קפלן נולדה לבני הזוג דובין - אשר (אנשל) ורבקה (טילי), משפחה דתית שחיה בבורו-פארק שברובע ברוקלין, ניו יורק ועברה יותר מאוחר ללונג איילנד. אחרי שעשתה שני תארים אקדמיים בפיזיקה ובכימיה שינתה כיוון, למדה מוזיקה והתמחתה במקהלות. ב-1953 נישאה לרב ד"ר אליהו (אלכס) קפלן, בוגר אוניברסיטת קולומביה וד"ר לפילוסופיה. את ירח הדבש שלהם, שהפך לשני ירחים, בילו בישראל. לבני הזוג הייתה תודעה ציונית חזקה ובבתיהם דיברו עברית. אחרי שהקימו משפחה היה להם ברור שיום אחד יעלו לישראל.

בינתיים התבססו שניהם בעבודותיהם כמחנכים - שרה כמורה למוזיקה ואליהו כמנהל בית הספר "סלומון שכטר" בניו-יורק. בחופשות הקיץ עבדו במחנות נוער. בני הזוג התבססו וחיו ברווחה כלכלית וברמת חיים גבוהה בבית שבנו בלונג ביץ'. כשכבר היו הורים לשמונה ילדים, החליטו לעזוב את סיר הבשר, להיפרד ממשפחותיהם ולעלות לישראל.

בשבוע הראשן שלהם בישראל, ביולי 1971, פגש אותם דב גולדשטיין, כתב "מעריב". בכתבה שכותרתה "האופטימיסטים מאמריקה", סיפרה שרה: "כל השנים ידענו שפעם נעלה לישראל. התקשינו רק להגדיר את התאריך, אבל לעצם העניין לא היו לנו ספיקות. בשנה האחרונה נתקפנו איזו חרדה: שמא אנחנו מאחרים את המועד? הנה הילדים גדלים ולמרות קשריהם הנפשיים עם ישראל, הם חיים במציאות חיים מסוימת, רוקמים קשרים חברתיים עם ילדים אחרים, מתכננים את לימודיהם. אולי לא ירצו לעלות לישראל? וגם אנחנו תולשים דפים מן הלוח ואיננו נעשים צעירים יותר. כך גמלה ההחלטה: מספיק, צריך לעלות".

לכתב, שהתפלא על השינוי שהחליטו לעשות בחייהם, שרה אז בת 39 ואליהו בן 45, השיבה: "לא תהיה לנו כאן דירה על שפת הים עם עשרה חדרים. לא יהיו לנו שתי מכוניות. לא נוכל להחזיק עוזרת ל-24 שעות, שכל הדאגה לבית ולילדים על שכמה. אבל חושב מישהו שזה יכול להרתיע אותנו? אנחנו רוצים להיות פה! ולכן, נהיה בדירה יותר קטנה, נשתכר פחות, נשתמש בתחבורה הציבורית, ואולי ברבות הימים נרכוש לנו מכונית קטנה, שהדלק לא יאכל לנו את כל המשכורת. עוזרת? מה, אני חולה, חלילה? אני לא יכולה לעבוד בעצמי? והילדים הבטיחו שיעזרו".

אחרי שכבר עשו דרכם לרחובות, שכנע אותם חברם הטוב, השופט אהרון מלמד, להגיע לחיפה. המשפחה השתקעה בעיר הכרמל, שם גם נולדה להם ילדה צברית, בתם התשיעית. שרה עבדה כמורה בכפר חסידים ואחר כך בקריית מוצקין, עד ששלומית גור, מנהלת בית ספר אמי"ת על שם קנדי בעכו, ביקשה שתעבור ללמד בבית הספר ותכהן כרכזת חינוך חברתי.

מהר מאוד התגלו כישוריה כאשת חינוך שמצליחה למצוא מסילות ללב התלמידים שהתקשו או שהיו בעלי דימוי עצמי נמוך. "שרה פשוט נולדה עם כישורים ומיומנויות של אשת חינוך מהמעלה הראשונה", תיארה גור. "היא הייתה מחנכת על, כזו שכל מה שלומדים בתיאוריה ומשתדלים ליישם במציאות, אצל שרה זו הייתה דרך חיים". לדבריה, "לא מספיק לזהות פוטנציאל שגלום בתלמיד, זה צריך להתאים לו בתודעה ושרה ידעה להעצים את אותם תלמידים. היא עודדה אותם, חיזקה את הדימוי העצמי שלהם ונתנה להם כוחות".

בעבודתה שרה נעזרה רבות בהכשרתה, בכשרונה למוזיקה ואהבתה לתיאטרון. עם התלמידים הייתה הולכת לתיאטראות, ובבית הספר הייתה מעלה איתם הצגות עליהן עבדו שבועות ארוכים. תלמידיה מאותן שנים זוכרים איך הייתה מסיעה אותם לבתיהם במכוניתה אחרי לילות ארוכים של חזרות. גור זוכרת, לדוגמא, את המחזמר "יוסף וכותונת הפסים" שביימה שרה ועליה עבדה עם תלמידים ומורים במשך מספר חודשים. לדבריה "התלמידים ירדו מהבמה שונים ממה שהיו לפני ההצגה".

שרה חשפה את התלמידים למוזיקה ולזמר עכשווי, עברי ולועזי. לדוגמא, יום אחד הביאה לבית הספר את הזמר אריאל זילבר, עם שירים שדיברו אל לב הנערים כמו "הולך בטל", "תן לי כוח" ועוד. לדברי גור, שרה "הייתה מהפכנית. לא מהפכנית לשם המהפכה אלא כדי להתחבר לתלמידים ולאפשר לכל אחד מהם להניח על השולחן את המטעמים שלו".

עשרות רבות מתלמידיה שהגיעו לנחם את בני משפחתה או שכתבו דברי הספד, כינו אותה כ"אמא השנייה" שלהם. "זכיתי להאמין בעצמי והרבה בזכותה", כתבה אחת מאותן תלמידות ותלמיד אחר כתב: "האמא השנייה שלי, מורה שהייתה עבורי הרבה מעבר למורה, הלכה לעולמה. שרה קפלן האגדית. היית אשת חינוך בכל רמ"ח אברייך. רק היושב במרומים יודע כמה ילדים טיפחת וגידלת וגם כמה כאלו שממש הצלת. לי אישית היית מורה, אמא וחברה בצורה שבה רק אדם מיוחד כמוך יכול לשלב. ידעת איך לגעת בליבו של כל תלמיד בצורה שהכי נכונה עבורו. אני זוכר שדיברנו על כך שהציונים שלי בתנ"ך היו לא מזהירים, בלשון המעטה, ולא עבר הרבה זמן וכבר כתבת הצגה על סיפור תיבת נוח במטרה שאשחק בהצגה ודרכה אתחבר לסיפורים התנ"כיים. מקום המפלט שלי בבית הספר היה החדר המיוחד שלך מאחורי אולם ההצגות. שם הייתי יכול להיות פשוט אני ולהוציא את כל התעוזה והיצירתיות שבדרך כלל לא מיהרתי להחצין", כתב התלמיד לשעבר.

לפני 13 שנה אירגנו לה תלמידיה לאורך השנים ערב הוקרה. לבמה עלה אחד מהם, היום קצין נוער במשטרה, וסיפר על מעשה קונדס שביצעו הוא וחברו, דבר שהביא לכך שהם עוכבו בתחנת משטרה. מי שהגיעה לתחנה בשעת לילה מאוחרת כדי לשחררם הייתה שרה קפלן.

בנה, מנדי קפלן, סיפר שתלמידים רבים שמרו עם אמו על קשר לאורך שנים רבות והיו מזמינים אותה לשמחות המשפחתיות שלהם. לדבריו "את אותה מסירות נפש שגילתה לתלמידיה, גילתה גם כלפינו, בני המשפחה שלה. היא הייתה אמא וסבתא עם נתינה אין-סופית. לי, כמי שגר עם משפחתי לידה, היא עזרה בגידול הילדים - מהסעות לבית ספר, לצבא וישיבה ועד סיפורים לפני השינה, בישול ארוחות לשבת וכביסה למדי הצבא של נכדיה".

"נתת לנו את השמיים מאז שנולדנו. תמיד היית שמה את עצמך במקום האחרון. קודם דאגת שיהיה לנו טוב, שיש לנו את מה שאנחנו צריכים", אמרה נכדתה בהספד שהקריאה. תלמיד לשעבר כתב בדברי ההספד לשרה קפלן - "תודה לך על כל מה שהיית בשבילי ועבור עוד המון ילדים נוספים. היית המבוגר האחד שכל ילד צריך שיאמין בו".