זה לקח זמן, אבל הוכתר בהצלחה: המסיתים הפכו לקורבנות. הקורבנות הפכו לרודפים. הנרצח עצמו הפך ל"שנוי במחלוקת" ומושא לבדיחות רשת. יום הזכרון הפך ל"פסטיבל". בקרוב גם הרוצח, שירה שלושה כדורים בראש ממשלת ישראל, יהפוך לגיבור לאומי. המערכון ההוא של "החמישיה הקאמרית" מתגשם לנגד עינינו. איתן הבר כבר לא יילך ברחוב עם מקל ויפגוש את יגאל עמיר המגחך, אבל הוא מתהפך בקברו.
למען הסר ספק: את יצחק רבין לא רצח אף "מגזר". רצח אותו רוצח. אין סיבה להכתים במעשה הזה את הציונות הדתית, או חובשי הכיפות או אנשי הימין באשר הם. הציונות הדתית המפוארת היא חלק בלתי נפרד מהצלחתו של החלום הציוני. הימין הוא בשר מבשרה של הארץ הזו. כל אלה שותפים במה שאנו מכנים "ממלכתיות". אין ממלכתיות מגזרית. אין ממלכתיות מפלגתית. אין ממלכתיות ימנית, שמאלנית או מרכזית. יש רק ממלכתיות אחת ויום הזכרון לרבין הוא גם יום הזכרון שלה. מי שמחרים אותו, בועט בה.
מי שביצע את הרצח הוא רוצח שפל ושטוף מוח. הוא לא פעל בחלל ריק. הוא לא "מפגע בודד". הוא היה תוצר של הסתה פרועה, מרושעת ומתמשכת. מי שהסיתו נגד רבין בחודשים ובשנים שלפני הרצח, היו פוליטיקאים ורבנים קיצוניים, נטולי עכבות, משולחי רסן. אף אחד מהם לא נתן את הדין. איש לא שילם את המחיר. עכשיו, הם הופכים את היוצרות. עכשיו, הם הקורבנות, הם הנרדפים.
לפני כמה שבועות חזינו כולנו במשפחה שכולה של לוחם בצה"ל משתלחת בפראות, לפעמים גם בגסות, בקציני צה"ל ובנבחרי ציבור. הם עמדו שם כולם, עד אחד, וספגו בשקט. כך נהוג אצלנו. כך צריך להיות. המשפחות השכולות קדושות וצודקות בכל מצב, בכל מזג אוויר.
ולפתע, לא עוד. מתברר שלמשפחת רבין אסור למתוח ביקורת על מי שהוביל מסע הסתה שטוף שנאה נגד הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה. זה מעליב. זה פוגע. הוא עלול להחרים את טקסי הזכרון הבאים. האיש, המכהן כראש אופוזיציה, סמל שלטון, אחד מאבני הממלכתיות הישראלית, לא יגיע להשתתף בטקס הזכרון כי "נמאס לו לשמוע את מה שהמשפחה מטיחה בו".
ואין מי שיקום ויגיד לו מכובדנו מר בנימין נתניהו. אין לך את הפריבילגיה להחרים טקס כזה. יש לך עצבים חזקים, אתה סופג לא מעט עלבונות והאשמות עשרות שנים, תעמוד גם בזה. אתה אישיות ממלכתית. אתה נוסע על רכב שרד של המדינה, נהנה מלשכות שמממנת המדינה, שומרים עליך מאבטחים של המדינה, שלא שמרו כמו שצריך על מי שכיהן בתפקיד הזה ב-1995.
יכול להיות שזה לא הכי נעים בעולם אבל פעם בשנה אתה יכול לשמוע כמה טענות באשר למה שקרה בימים האיומים ההם. משפחת רבין היא משפחה שכולה לא פחות מכל המשפחות השכולות האחרות. אולי אפילו קצת יותר, כי רבין הוא ראש הממשלה הראשון שנורה בכיכר העיר בידי מתנקש יהודי. הלא ייאמן, קרה. נקווה שגם האחרון.
תזכורת: נתניהו הוזהר בזמן אמת מההסתה שהוביל נגד רבין. לא רק ע"י ראש השב"כ דאז, כרמי גילון. גם ע"י אחד מאנשיו-שלו, פסיכולוג ההמונים בצוות האינטימי שלו, פרופ' יאיר עמיחי המבורגר. הוא הזהיר, בעל פה ובכתב, את נתניהו משחרור יצרים מסוכנים. משחרור "השד מהבקבוק". פרופ' המבורגר, יהודי חובש כיפה שהתגורר אז בגוש עציון, שמקצועו היה שליטה וניתוב המונים ע"י מסרים, לא ידע שרבין יירצח. אבל הוא זיהה את פעילותו של נתניהו ככזו שעלולה "לשחרר יצרים אפלים". הוא צדק.
גם נתניהו לא ידע או קיווה שרבין יירצח, למרות שהיה הנהנה המיידי מהרצח (כי ירש את מקומו אחרי שניצח את פרס). מצופה ממנו לפחות להפיק לקחים. להזהר בצוננים. להבין שחיים ומוות ביד הלשון המשתלחת והמתגלגלת. אפס, זה לא קורה. עזבו את ה"שמאלנים בוגדים", קמפיין הזוועות מבית מדרשו.
עזבו את ההסתה נגד עתונאים. נגד המשטרה. נגד מערכת המשפט. הביטו מה עובר עכשיו על נפתלי בנט וחבריו בימינה. איך נראים חייהם של עידית סילמן ומשפחתה, של איילת שקד, של מתן כהנא, של ניר אורבך. קחו להם יום או יומיים ותעברו על שטף הגידופים ברשתות. ההפגנות האלימות. האיומים המשתלחים. השנאה היוקדת המתדלקת את עצמה בנהרות של פייק ממומן.
מישהו מעלה בדעתו שיכול להתרחש כאן רצח נוסף? מישהו אומר לעצמו רגע אחד, אנחנו חוזרים על שגיאות העבר? ומה פשעו של אותו בנט משוקץ? שהקים את הממשלה היחידה שאפשר היה להקים באותה עת? הרי נתניהו עצמו הציע לו להיות "ראשון ברוטציה" (וגם לסער, וגם לגנץ). איך הערב-רב הזה המסתער עכשיו על בנט בדם, אש וקלשונים, לא שואל את עצמו מדי פעם את השאלות הללו? איך הם לא רואים את השימוש שעושים בהם אלה שכבר הסיתו, שכבר ליבו יצרים, שכבר שרפו אסמים?