בשבועות האחרונים החריפה מחאת הרופאים המתמחים, והיא הגיעה לשיאה עם התפטרותם של כ- 2,600 מתמחים, שמחו על המתווה החדש לקיצור התורנויות שלהם, שחל רק על עשרה בתי חולים בפריפריה, ושלטענתם אין בו בשורה של ממש.
אחת הרופאות, מיכל טייטל, מתמחה במחלקה פנימית בבית החולים אסותא באשדוד, תיעדה את אחת ממשמרות התורנות המייגעות, שחווים מתמחים רבים אחרים.
לפני התורנות
יום לפני התורנות, מתחילה תחושת דכדוך ולחץ שמתגברת לקראת הערב. מנסה לעשות תכנונים וחישובים באיזו שעה ללכת לישון כדי להצליח לישון טוב לפני. למרות שאני כבר מנוסה ויחסית מיומנת - קצת כמו לפני מבחן חשוב, מתעוררת מוקדם משתכננתי, מתבאסת שזה קורה דווקא ביום שאני צריכה כל דקת שינה לקראתו.
יום התורנות - 07:45
אני בישיבת בוקר מחלקתית. התורן של הלילה הקודם מציג את כל החולים שהתקבלו למחלקה במהלך הלילה. אפשר לזהות אותו בקלות - זה המתמחה החיוור שיושב מותש ורצוץ ליד השולחן. זה הזמן שלו להסביר את כל ההחלטות שקיבל במהלך הלילה, גם בשעות הקטנות מאוד של הלילה. בסוף הישיבה אחד המתמחים יעביר מצגת על נושא רפואי, כי חייבים גם ללמוד כל הזמן, בטח במהלך ההתמחות שזו מטרתה.
אחרי הישיבה מתחילה ביקור בוקר. זה הזמן לראות את החולים שמאושפזים במחלקה, חלקם חדשים. משוחחת איתם, בודקת, עוברת על התיק הרפואי ומעדכנת על התכנית הרפואית המתוכננת. הזמן קצוב, בשעה אחת כבר צריכה להציג את המטופלים שראיתי למנהל המחלקה ולרופאות הבכירות ורוצה להספיק לאכול ארוחת צהריים, כי יודעת שצפויות עוד שעות ארוכות של עבודה.
היום שלי בעצם מתחיל רק עכשיו
13:00
עוברים חדר חדר עם מנהל המחלקה והרופאים הבכירים, כדי שיוכלו לראות את המטופלים בעיניים ולהתרשם ממצבם. רושמת כמה מילים אצלי על כל אחד מ-40 המאושפזים, כדי שאם מצבו של אחד מהם יתדרדר במהלך הלילה אדע כיצד להתייחס.
14:00
זמן לישיבת ערב עם הרופאה הבכירה. עוברים מטופל מטופל ומדברים עליו, חופרים ברקע הרפואי, מקבלים תוצאות של בדיקות שנעשו במהלך היום. החולה עם דלקת הריאות שלא משתפרת - מנסים להבין למה, משנים אנטיביוטיקה, מזמינים CT ריאות כדי לקבל תמונה טובה יותר. מחליטים מי הולך הביתה, מחלקים בינינו את משימת כתיבת מכתבי השחרור. תוך כדי בני משפחה של החולים מגיעים לחדר ומבקשים עדכונים. חלקם כבר לוחצים לקבל מכתבי שחרור. סביב השעה הזו היום נגמר לרוב הרופאים במחלקה, היום שלי בעצם מתחיל רק עכשיו.
16:00
התורנות התחילה רשמית. האחים והאחיות שהיו בבוקר כבר סיימו ב-15:00. אני עוברת עם האחות האחראית שהגיעה על כמות המקומות הפנויים במחלקה ומתחננת אליה שתלחץ על המיון להתחיל להעלות קבלות למחלקה. אני כבר עייפה מיום מלא ועמוס של עבודה, אבל מעדיפה לקבל את המטופלים מהמיון מוקדם, כי ברור לי שהמחלקה הולכת להתמלא, ומי שלא יעלה עכשיו, יעלה בהמשך הלילה. מעדיפה לקבל אותם כשאני עוד יחסית עם כוחות.
מתחילות לעלות קבלות למחלקה. "קבלה" זו מילה כללית שמצריכה הסבר: כשמטופל מגיע למחלקה, אני חייבת להבין קודם את הרקע הרפואי שלו. זה אומר שלפני שאני ניגשת לדבר איתו, אני נכנסת למחשב ומתחילה לקרוא ולסכם את כל מחלות הרקע שלו. רוב החולים בפנימית מבוגרים עם רקע רפואי מאוד עשיר ומורכב, כגון מחלות לב, אי ספיקת כליות, עבר אונקולוגי וכו'. אני מנסה להתרכז, אבל במחלקה צריכים אותי לא רק לקבלות חדשות, אלא עוד 40 מטופלים וצוות סיעודי שמתקשר בכל כמה רגעים ומעדכן על מטופל שהעלה חום, מטופל עם קוצר נשימה, הוראה לתרופה שצריך לתקן, משפחה שמבקשת לדבר איתי וכו. בין כל זה אני מנסה לסכם לעצמי את המטופל החדש, ומאיצה בעצמי ללכת לראות אותו כבר. בינתיים האחות מודיעה לי שיש כבר עוד שתי קבלות בדרך למחלקה, אחת מונשמת שתצטרך את החדר המוגבר.
אני מגיעה סוף סוף למטופל החדש. הוא מקבל את פניי תוך שהוא רוטן שהוא מחכה כבר הרבה זמן והוא מותש מההמתנה הארוכה במיון. אין לו מושג שאני אחרי יום עבודה מלא כבר, מג'נגלת בין עשרות מטופלים, משפחות וצוות סיעודי ועוד שעות רבות לפניי. אני רוצה להסביר לו את הסיטואציה, אבל זה כל כך מורכב ואני מבינה שגם הוא מוטרד, עייף ובאי ודאות. אני משוחחת איתו ארוכות ולוקחת אנמנזה מפורטת, בודקת אותו. מסיימת לעבור על הצילומים, בדיקות מעבדה, אק"ג. בראש מתחילה להריץ כבר אבחנות אפשריות ותכנית טיפולית מתאימה. מבקשת עזרה מהסטאר בבדיקות דם עבורו. העבודה לגביו לא נגמרה - אצטרך עוד לשבת ולסכם הכל במחשב, לחשוב עוד על אבחנות נוספות ולראות שלא פספסתי כלום.
הסיטואציה הזו ממשיכה לאורך כל התורנות. קבלות עולות, טלפונים והודעות בכל רגע מצוות סיעודי, משפחות שמבקשות עדכון על חולים במחלקה. חולים מסוימים דורשים ניטור, חלקם דורשים את תשומת הלב שלי לאורך כל התורנות, כמו למשל חולים עם כאבים בחזה שיצטרכו מעקב של אק"ג ובדיקות אנזימים של הלב, חולים סוכרתיים עם חמצת שידרשו מעקב בדיקות דם כל כמה שעות.
22:00
אני רעבה ומותשת. בדקתי כבר כמה חולים שהגיעו למחלקה, כל חולה כזה דורש לפחות שעתיים של התעמקות, בדיקות וכתיבה. מחר אצטרך להסביר כל החלטה שלקחתי. אני יורדת לקחת אוכל מהקפיטריה, בדרך מספיקה לעשות פיפי שלוחץ כבר כמה שעות.
01:00
מגיעה לקבלה נוספת שעלתה, יש עוד מקומות פנויים במחלקה והאח הכללי לוחץ להעלות עוד. קבלות קודמות עוד מחכות. אני מגיעה למטופלת נוספת. ה3287616. אני כבר קצרה, חסרת סבלנות. רוצה לחייך ומרגישה שכבר אין לי את הכוחות לתת להם את החיוך וההרגעה שהם כל כך צריכים. יש בי כעס שהם הגיעו עכשיו, יש בי כעס שהם לא מבינים אותי. הם לא אמורים להבין, הם לא יכולים לדעת שאני כבר בשעה ה-17 של עבודה רציפה.
אני שואלת שאלות קצרות ומתעצבנת שלא מבינים מיד מה שאלתי. כועסת על עצמי שאני מתנהגת ככה, אכולת רגשות אשם. כשהייתי סטודנטית וראיתי רופאים עצבניים, אני נשבעתי שלא אהיה כזאת. אני בודקת ביסודיות את המטופלת, מנסה לפחות להעביר להם את המסר שאעשה ככל שביכולתי שאמא שלהם תקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב שאני יכולה לתת. כוחות להכיל את החרדה ואי הוודאות שלהם כבר לא נשארו לי. הולכת לקחת ציוד לבדיקות דם, אפילו הצוות הסיעודי מביט עליי ברחמים. "את לא הולכת לישון קצת, מיכלוש?", אולגה האחות האחראית זורקת לעברי. "איזה לישון, הלוואי", מחכים לי עוד חולים שלא ראיתי.
האחות בחדר מוגבר מודיעה לי על חולה עם דפקים מוגברים עד 160 שמורידה לחץ דם. עוזבת הכל והולכת לראות אותה. מתחילים להריץ נוזלים ולתת תרופות שמאיטות דופק. הגוף שלי כבר כואב, מנסה תוך כדי הלחץ לפתוח את הספר ולוודא שאני לא טועה במינון של התרופות שאני נותנת לה. היא לא משתפרת והדפקים ממשיכים להאמיר. בסופו של דבר היא מתחילה להגיב. אני נושמת לרווחה וחוזרת לקבלות שמחכות שלי.
03:00
זו שעה שמלווה אותי מעין רעד עדין בגוף של חוסר בשינה. כל מי שנשאר ער כל הלילה מכיר את זה. אני הולכת לנסות להניח את הראש קצת ולתפוס תנומה. לא סיימתי את כל מה שאני צריכה לעשות, אבל ברור לי שאני חייבת לעצור לפחות לקצת. אחרי 20 דקות של שינה אני מקבלת טלפון מאחות אחראית על חולה שנפטרה. אני מתעוררת, צועדת באיטיות לחדר החולה. המשפחה כבר מחכה בכניסה למחלקה ואני צריכה למסור להם אודות הפטירה. מנסה לגייס את מירב האמפתיה שאני מצליחה. יש לי בחילה. היא תלווה אותי עד הבוקר.
07:00
מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה. אני יושבת חיוורת בדלפק, רואים עלי את סימני הלילה. כל מי שעובר זורק הערה על כך שרואים שאני אחרי תורנות. אני עוברת על סיכומי הקבלות שכתבתי, על ההוראות שנתתי, מוודאת שלא שכחתי כלום. בקרוב תתחיל ישיבת הבוקר, זה הזמן שבו אצטרך לסנגר על ההחלטות שלי, גם כאלה שקיבלתי בראש מעורפל מחוסר שינה ומאמץ.
09:30
הישיבה נגמרה. אני נכנסת לאוטו ומתחילה נסיעה הביתה לתל אביב. מגבירה את המוזיקה, מחזיקה את העיניים. זו לא רק העייפות, זה הגוף שכואב ותחושה שכל המציאות נראית מבעד לדוק של ערפל. בקרוב אגיע הביתה ואתרסק במיטה. מחר עובדת רגיל.