"אם יהיו לנו מאה טנקים ברמת הגולן - שירחם עליהם אלוהים".
הקלישאה אומרת שתמונה אחת שווה אלף מילים ולעיתים ציטוט אחד של רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום כיפור שווה אלף תמונות.
ביום שבת 6 באוקטובר בשעה 14:00 לא היה מי שירחם, לא בחזית רמת הגולן ולא במעוזי קו בר-לב בסיני. דברי הרהב של דדו, שנאמרו רק עשרה ימים לפני פרוץ הקרבות, שיקפו לא רק את הזחיחות והזלזול באויב, הם שיקפו את חשיבת הביחד של הדרג הצבאי והמדיני באותה עת.
מיתוסים רבים הצמיחה לנו מלחמת יום כיפור, ביניהם "עקידת דוד אלעזר", אשר שילם את המחיר על כך שמנעו ממנו לגייס את המילואים ולהנחית מכה מקדימה על צבאות ערב. אין מילים מספיקות בשפה העברית בכדי לתאר את תפקודו ללא חת של הרמטכ"ל אלעזר בזמן המלחמה, אבל מיתוס ותודעה לא מתיישבים תמיד עם האמת ההיסטורית ולכן חשוב לראות גם את האמת הלא נעימה של דדו בימים שקדמו למלחמה.
במאמר זה אנסה להביא זווית ראיה נוספת שתסביר איך חשיבת הביחד של דדו עם הדרג המדיני גרמה לעצימת העיניים, אטימת האוזניים והפקרת תורת הביטחון.
ערב מלחמת יום כיפור שררה תמימות דעים בין הממשלה לצבא כמעט בכל נושא אשר הביאה לאובדן העימות הבריא והטבעי בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. עימות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, כאשר הוא מתקיים בתוך הגבולות הדמוקרטיים, היה מוכר היטב למקבלי ההחלטות בישראל ולא רק שלא הפריע לצה"ל לנצח הוא אף סייע לו בכך.
לעומת זאת, חשיבת הביחד של המטכ"ל והקבינט גרמה לשרים בכירים, בעלי רקע צבאי-בטחוני מובהק, לבלוע את לשונם ולהימנע מהשאלות המתבקשות: מדוע לא מגייסים מילואים? מדוע הכח הסדיר של צה"ל לא נערך למלחמה גם כאשר צבאות ערב נפרסו בגבולות ושלל סימנים מעידים מופיעים כפטריות לאחר הגשם?
לפי כל החומרים הגלויים והפרוטוקולים שפורסמו, הדרג הצבאי ובראשו הרמטכ"ל אלעזר נמנעו מלפעול עפ"י תורת הביטחון ולדרוש גיוס מילואים. חמורה לא פחות הייתה השתיקה של השרים בממשלה ובקבינט. אל מול ההחלטה של הרמטכ"ל שלא לגייס מילואים ולהיערך למלחמה, ישבו סביב שולחן הממשלה לא פחות מארבעה רמטכ"לים במיל': משה דיין, חיים בר-לב, צבי צור וישראל גלילי (רמטכ"ל ההגנה) ואף אחד מהם לא דרש את גיוס המילואים ולא את פריסת כוחות צה"ל הסדירים למלחמה שכבר דפקה על דלתות המדינה.
להבדיל מהמיתוס המקובל, לא הייתה חסרה בידי הדרג המדיני אינפורמציה, והערכת ראש אמ"ן שסבירות נמוכה למלחמה לא יכולה להיות תחליף לתורת הביטחון. אז איך קרה שהדרג הצבאי והמדיני יישרו קו עד בוקר השישי לאוקטובר? בכדי לנסות להבין זאת אין מנוס מלהביט על מה שנקרא בשפה המשפטית 'הראיות הנסיבתיות' ולהבין עד כמה השפיעה מערכת הבחירות שעתידה הייתה להתקיים בנובמבר 1973.
איך קרה שדווקא בחודשים מרץ-אפריל, כשמערכת הבחירות הייתה עדיין מספיק רחוקה מהעין, הסכימו הדרג הצבאי והמדיני על היערכות למלחמה והכריזו על כוננות "כחול לבן" (אמנם ללא גיוס מילואים משמעותי) ושימרו את כוננות החירום עד סוף חודש אוגוסט. לעומת זאת, בתחילת חודש ספטמבר כאשר מערכת הבחירות עמדה בפתח והחלו להגיע ידיעות קונקרטיות על היערכות צבאות סוריה ומצרים למלחמה כוללת מול ישראל - כוננות "כחול לבן" כבר בוטלה. אמנם לא נמצא בפרוטוקולים של דיוני הממשלה והמטכ"ל את המילה בחירות, ובכל זאת כל מי שמבין את השפה הפוליטית יודע - זו בעיקר שפת הסימנים. כוננות והיערכות מלחמה שאפשר לעשות תשעה חודשים לפני בחירות, קשה לקיים חודש ושבועיים לפני פתיחת הקלפיות, בטח כשהאג'נדה המרכזית של השלטון היא שמעולם מצבנו בגבולות לא היה טוב ושקט יותר.
ערב מערכת הבחירות החל הדרג המדיני לאמץ לכדי אג'נדה פוליטית את עמדות הצבא באומרו כי צבאות ערב חלשים ומורתעים ושלא צפויה מלחמה עד שנת 1975, כחלק מאותה קונספציה ארורה שמצרים לא בשלה למלחמה וסוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים.
כך הפכה מערכת הבחירות של שנת 73 למסע מתמשך של המערכת הפוליטית מימין ומשמאל אל גדות תעלת סואץ. אריק שרון הצטלם לתשדירי הבחירות של הליכוד כאשר הוא יושב על קו המים ומסביר שתעלת סואץ היא מכשול מים בלתי עביר, בטח לצבא חלש כצבא המצרי.
מנגד, המערך העלה על נס את קו מז'ינו המודרני הלוא הוא קו בר-לב וכוורת גנרלים של מפלגת העבודה העוטפת את גולדה מאיר התנוססה על שלטי הבחירות.
כאשר חשיבת הביחד כבר שלטה לחלוטין הן בקריית הממשלה בירושלים והן בבור הקריה בת"א הביאה מערכת הבחירות להחרשת האוזניים ועיוורון העיניים. שבועות בודדים לפני שרעש הארטילריה הסורית ינפץ את אבני הבזלת של רמת הגולן וזרנוקי המים של הקומנדו המצרי יפרצו את קו בר-לב, הדרג הפוליטי לא ניסה כלל לאתגר את הקונספציה של הדרג הצבאי ורצה לשמר בכל מאודו את השקט הדמיוני בגבולות.
בעוד הדרג המדיני התהדר בגנרלים במיל' שעיטרו את רשימות המפלגות לכנסת והבטיחו שקט בסיני ובגולן, הדרג הצבאי שידר על אותו גל "שקט" עם הדרג המדיני.
הדרג הצבאי החיל על עצמו שיקולים פוליטיים, או לכל הפחות שיקולים ציבוריים, אודות המשמעויות הכלכליות והציבוריות של גיוס מילואים נרחב בזמן החגים וקשה להתנתק מהמחשבה שגיוס המילואים וכוננות מלחמה בגבולות היו עלולים לרסק את קמפיין 'מצבנו בגבולות מעולם לא היה טוב יותר'.
שלושה ימים לפני פרוץ הקרבות כבר גברו ההערכות בממשלה ובמטכ"ל שמלחמה היא אכן דבר אפשרי. יומיים לפני המלחמה כבר הסמיך הקבינט את שר הביטחון ואת ראש הממשלה לנהל את המלחמה באם תפרוץ. יממה לפני המלחמה עוד התלבטו שר הביטחון והרמטכ"ל האם לאפשר לגלי צה"ל לשדר ביום הכיפורים בגל פתוח פרקי תהילים ולפרוץ לשידור אם האש תתחיל.
כלומר, בשבוע שקדם למלחמה וביתר שאת בשלושת הימים שקדמו למלחמה, כבר העריכו בצמרת המדינית והצבאית שהמלחמה בשער. זנחו את הסבירות הנמוכה ועם כל זאת הרמטכ"ל עדיין לא ביקש את גיוס המילואים, לא קידם את אוגדת סיני הסדירה אל תעלת סואץ, וכל מי שזכה לקרוא את ספרו מעורר ההשראה של אבירם ברקאי "על בלימה" יכול ללמוד עד כמה חטיבת החוד של צה"ל 188 לא נערכה למלחמה כוללת עם סוריה ובמקרה הטוב נערכו הכוחות ליום קרב מוגבל.
שר הביטחון משה דיין ה-אוטוריטה הביטחונית של ישראל - כאשר עלו בו החששות במהלך ספטמבר כי ישנה אפשרות למלחמה הוא אמנם התריע בפני המטה הכללי, דאג להביע את חששותיו אבל נמנע מלדפוק על שולחן הרמטכ"ל. דיין, אשר ידע בעבר לאיים בהתפטרות על מורו ורבו דוד בן גוריון ערב מערכת קד"ש באומרו לזקן: "מה שאני רוצה אתה לא מוכן לעשות, ומה שאתה מוכן לעשות אני לא רוצה ". שר הביטחון דיין לא רצה לנהוג כמו הרמטכ"ל דיין וערב הבחירות גם כנראה שלא יכול היה.
גם הרמטכ"ל דוד אלעזר לא דפק על השולחן של שר הביטחון ולא על השולחן של ראש הממשלה גולדה מאיר, עמה היו לו יחסי קרבה ואמון גבוהים במיוחד. בבוקר השישי לאוקטובר, כאשר הרמטכ"ל הרגיש שכבר אין לו ברירה, הוא ידע ועוד איך ידע לדפוק על השולחן ולדרוש גיוס מילואים כללי ולצאת למכת מנע, אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.
מאז מלחמת יום כיפור נדמה שישראל עדיין לא השתחררה לגמרי מחשיבת הביחד של הדרג הצבאי והמדיני. התמהיל הרעיל של פוליטיקה וביטחון המשיכו להתערבב להם יחד, כך מצאה עצמה ישראל מחזיקה ברצועת הביטחון בלבנון במשך שמונה עשרה שנים כאשר הדרג הצבאי מאיים שהטרור מדרום לבנון יגיע ליישובי הצפון והדרג המדיני אימץ את השהות בלבנון לכדי קונצנזוס לאומי מימין ומשמאל. גם לאחר היציאה מרצועת הביטחון חשיבת הביחד הצבאית והמדינית המשיכה להשפיע על התפיסה האסטרטגית של ישראל עם תאוריית "הטילים יחלידו" שהכתה בעורף הישראלי ביתר שאת במלחמת לבנון השנייה.
גם בימים אלו ממש, לאחר כישלון מבצע 'שומר החומות', אין בקבינט מי ששואל ומאתגר את הדרג הצבאי בתפיסות שונות. שר הביטחון והמטכ"ל משדרים על אותו גל שהמב"מ מעל הכל, וראש הממשלה בנט שבעברו כחבר קבינט דווקא ידע לעמוד מול הצבא לא דופק כעת על השולחן ולא משנה את החשיבה המשותפת מול עזה.
מנגד, לא קם הרמטכ"ל שאומר: בלי תפיסת ביטחון מעודכנת ומאושרת איני מוכן לשאת בתפקיד הרמטכ"ל. גדי אייזנקוט ניסה לעשות זאת עם דרישתו לתפיסת ביטחון מעודכנת, אבל נמנע מלזעזע את "המערכת". האם אנו משערים בכלל כי הרמטכ"ל הבא של צה"ל יציב לממשלה איזשהו תנאי או דרישה בכדי שיסכים למלא את התפקיד?
כבר שנים ארוכות אין אנו רואים עימות משמעותי על תפיסת הביטחון בין הדרג הצבאי למדיני. חשיבת הביחד ותמהיל של שיקולי דעת קהל ופוליטיקה מסוכנים לביטחון הלאומי של ישראל יותר מהאיום הצבאי אשר עומד מולה.
אורי רמתי, חוקר מלחמת יום כיפור ומנכ"ל חברת פרו אסטרטגיה