100 ימי בנט

ממשלת ההבטחות המופרות ממלאת הבטחה אחת מרכזית - שקט

ב-100 הימים הראשונים של ממשלת בנט-לפיד, השותפים מימין מתרגלים לפשרות והבלגות ומחביאים הצהרות עבר, למען המטרה המשותפת - יציבות. גם ראש האופוזיציה נתניהו משחק תפקיד מכריע בייצוג הקואליציה: ההערכה הרווחת היא שכל עוד הוא באזור - יהיה קשה מאוד לגרום לה להתפרק

בווידאו: 100 ימי בנט - סיכום 3 החודשים של רה"מ בתפקיד (צילום: ערוץ הכנסת, רויטרס וצלמי וואלה!, עריכה: טל רזניק)

באופן מסורתי, מאה הימים הראשונים של מנהיג נחשבים לתקופה של חסד, בה הוא נישא על גבי הפופולריות והניצחון בבחירות, שנותנים לו אשראי להחלטות משנות מציאות ופורצות דרך. לא כך במקרה של נפתלי בנט, שהתחיל מראש כראש ממשלה לא פופולרי במיוחד, ממפלגת מיעוט, והראשון בהיסטוריה שלא הגיע מאחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. עוד לפי המסורת, במאה הימים הראשונים אפשר לבחון את מחויבות השלטון החדש לקיום וקידום הבטחות הקמפיין. במקרה של ממשלת השינוי, שמלכתחילה הוקמה על בסיס הבטחות מופרות, זה קצת יותר מורכב.

בנט הצהיר אמונים שוב ושוב לימין והתחייב לא לשבת עם רע"ם והשמאל, ואילו יאיר לפיד בנה קריירה על ססמאות של פוליטיקה חדשה ואחרת. ממשלת האחדות שלהם אילצה אותם ואת שותפיהם לבלוע אי אלו קטעי ארכיון עם התחייבויות עבר. 18 השרים שהיו במצע יש עתיד לדורותיו הפכו ל-28 במציאות, בתוספת סגני שרים ושיא התפטרויות במסגרת החוק הנורבגי, שמעמיסים עשרות מיליוני שקלים על קופת המדינה. באותה נשימה בה הממשלה סגרה את משרד הדיגיטל ועוד חופן משרדים מומצאים, היא המציאה לאלי אבידר תואר שר "שקר כלשהו" במשרד ראש הממשלה. עוד עשרות מינויים פוליטיים של מקורבים לג'ובים במשרדים וברשויות כבר יצאו לדרך.

הימנים בקואליציה מחביאים את הצהרות העבר על פינוי חאן אל-אחמר ומבליגים על חיזוק היחסים עם הרשות הפלסטינית, השמאלנים מחמיצים בשקט על הסדרת מאחזים ואישורי בנייה בהתנחלויות, וברע"ם עוברים לעוצר ראיונות בכל פעם שהמתיחות הביטחונית גואה. כמעט כולם מתפתלים כשעוברים לדבר על המדיניות בעזה. עד הבחירות, כך מקווים ומאמינים כולם, העשייה וההישגים ישכיחו את ההבטחות המופרות, שבזכותן הוקמה הממשלה ושמקנות לה יציבות ושקט.

עוד בוואלה!

בנט: ערב יום כיפור, אני יודע שהרבה כועסים עליי - אבל אני שלם עם ההחלטה

לכתבה המלאה
ההבטחות המופרות מקנות לה שקט ויציבות. התמונה הקבוצתית אצל הנשיא ביום ההשבעה (צילום: ראובן קסטרו)

שקט הוא ההבטחה המרכזית שהממשלה מצליחה בינתיים לקיים, והעברת התקציב, שתבטיח גם יציבות לפחות לשנתיים, תסומן כעוד הישג משמעותי, לכשיבוא. ישיבות הממשלה מתנהלות מדי שבוע כסדרן, הקבינט המדיני-ביטחוני מתכנס בקביעות שלא ידע זה שנים. בפורומים השונים יש חילוקי דעות וויכוחים ארוכים, אבל הטונים נמוכים ורגועים, והמשברים לרוב נפתרים בחברותא, ולא בפיצוצים בתקשורת. שרי הממשלה מפליגים בשבחי הענייניות והנורמליות, שחזרה לקבלת ההחלטות, וראש הממשלה מתגאה בפשרות שפותרות את המחלוקות מבפנים ומחזירות את המדינה למסלול.

אחרי 12 שנים של יחסי אהבה-שנאה בין ראש ממשלה לבין המצלמות ולמיקרופונים, שהקנו לו שליטה מוחלטת בסדר היום, הפרופיל התקשורתי של בנט הרבה פחות צעקני ובולט. ימים שלמים יכולים לעבור בלי ששמו יוזכר בפתח המהדורות. מתוקף כוחו המוגבל, הוא מנהל את הקואליציה כמו קואופורטיב, והאווירה בין בעלי השליטה היא בסך הכל טובה וחיובית. לפיד, ראש הממשלה החליפי, מתנער פומבית מחליפיותו ונותן לשותפו להתבסס (או שמא להתבוסס?) כמי שמנווט את הספינה, אך מאחורי הקלעים עסוק בניהול ממשלתם המשותפת, בתקווה שהיא תחזיק מעמד עד אוגוסט 2023 ותביא גם אותו לטלפון האדום.

מנגנון הפריטטיות של הממשלה, שנותן זכות וטו לימין ולשמאל על כל מהלך, לא הופעל עד היום אפילו פעם אחת. את הסוגיות הטעונות ביותר פותרים בנט ולפיד בינם ובין עצמם, ועם שר הביטחון או השרים הרלוונטיים, והם מוותרים על הצבעות מכאיבות שיכולות להביך כל אחד מהצדדים. כך גובש מתווה הפינוי באביתר בתחילת יולי, כך התבשלה הנסיעה של גנץ לרמאללה, לפגישה רשמית ראשונה עם אבו מאזן מזה עשר שנים, וכך הוחלט לבקש דחייה נוספת של הפינוי בחאן אל-אחמר. כולם הגיעו לקבינט רק בדיעבד, ועברו, כלאחר יד, די בשקט.

בנט, לפיד וגנץ בישיבת הממשלה הראשונה (צילום: מערכת וואלה!, ראובן קסטרו)

שר האוצר אביגדור ליברמן, שהיה בעבר אויב מושבע של בנט, משחק היום תפקיד מרכזי בהגשמת ההבטחה שלו ליציבות ושקט. ליברמן, שביחד עם ועדת הכספים מחזיק בשליטה חסרת תקדים על קופת המדינה, ניהל עד כה את אירועי התקציב ברוגע ונחישות ואפילו בנדיבות, ופתח את כיסי האוצר ברוחב לב לדרישות התקציביות של השרים והח"כים כדי להבטיח את אישורו החלק. לגנץ, שמסומן כחבר הסורר של הקואליציה, הוא נתן טיפול VIP - בנוסף להגדלת תקציב הביטחון, הוא הוביל את אישור הסדר הפנסיות הצה"ליות, למרות התנגדות גורפת של הדרג המקצועי במשרדו.

הרוב הזעום בקואליציה, על חודו של קול, מעניק לכל חבר בה כוח עצום ומחייב הרבה מאוד תחזוק שוטף, ואת כל ראשי המפלגות לתת את חלקם למען המטרה המשותפת. אחרי התבוסה המוחצת על חוק האזרחות וחוק הקנאביס, הם סיימו את מושב הקיץ הראשון בחגיגות אישור התקציב בקריאה ראשונה. אבל ככל שחולף הזמן, הפערים האידיאולוגיים עולים וצפים לפרקים, וההתכתשויות בין אנשי ימינה למפלגת העבודה ומרצ הולכות וגוברות. תחת השקט הקואליציוני בוערת כל העת גם החשדנות כלפי גנץ והצעות הפיתוי מהליכוד. המתיחות הנמשכת בגבול רצועת עזה מנכיחה את המציאות הביטחונית, שבה כל יום יכול לפרוץ משבר שעלול לערער את כסאותיהם ויסודות השותפות עם רע"ם.

הפיוס מתחיל בתוכנו - ונשאר שם

רוח האחדות והפיוס של ממשלת בנט-לפיד לא מצליחה בינתיים לפורר את חומות ה"רק לא ביבי". סקרי שביעות הרצון מהממשלה מאותתים שהציבור חלוק 50:50 על תפקודה וביצועיה, ושאם הבחירות היו נערכות היום, הקואליציה היתה מקבלת פחות או יותר את אותו כוח אלקטורלי חציוני שהיא מייצגת כיום. תומכי הממשלה, שייחלו להחלפתו של נתניהו בכל מחיר, מוכנים לסלוח על המתים בקורונה, הבלונים מעזה, הסטטוס-קוו המדיני ואפילו על שיחת הטלפון המביכה של בנט עם אביו של בראל חדריה שמואלי - התקלה הפוליטית הגדולה ביותר שלו עד כה. מתנגדיה הביביסטים, הימנים והחרדים רואים בכל דבר שהממשלה עושה מחדל שמבשר על אובדן ההרתעה או סימן לקץ ההיסטוריה.

הפיוס לא מחלחל מכתלי הממשלה לספסלי הכנסת, שם האופוזיציה מנהלת במאה הימים האחרונים מסע חורמה בשלטון החדש. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, לא נפגש עד כה עם ראש הממשלה שהחליף אותו לפגישת העדכון החודשית המתחייבת על פי חוק. מרכז האופוזיציה, מקורבו יריב לוין, מוביל בשמו קו לוחמני ועיקש מול הקואליציה בוויכוח בלתי נגמר על ההרכב והייצוג בוועדות, שמשבש ומשתק את העבודה הפרלמנטרית. בשלב מסוים, האנרגיות הליליות של הפיליבסטרים בתחילת הדרך נגמרו - והומרו בחרם, שאמור להשאיר את הקואליציה לקיים דיונים במעמד צד אחד. גם בו, אגב, מתגלים בקיעים.

ההתחמקות מהפרוטוקול עם בנט וההתנהלות בכנסת מעידים על מאמץ מיוחד מצדו של נתניהו שלא להכיר במהפך. יותר משהוא נכנס לתפקיד ראש האופוזיציה, הוא נשאר באווירת קמפיין הבחירות, עם שידורי לייב בפייסבוק בהם הוא יורה מסרים קבועים נגד ממשלת בנט-לפיד, ההפקרות שלה בביטחון ובקורונה, והאתרוג החם שהיא מקבלת מהתקשורת. כך, הוא משמר את התקווה של תומכיו ואוהדיו שממשלת בנט-לפיד היא ארעית, ועד מהרה הוא יוביל אותם בחזרה לשלטון. אבל בתפקידו של נתניהו כראש אופוזיציה יש פרדוקס מובנה: מי שאמור לפעול להפלת הממשלה משחק תפקיד מכריע בייצובה ובמאמציה להשגת שקט. ההתנגדות אליו חיברה את הקואליציה מלכתחילה, ומחזיקה אותה ביחד כעת. כל עוד הוא באזור, כך לפי ההערכה הרווחת, כמעט אף צפרדע לא תוכל לגרום לה להתפרק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully