"איך המלך נהיה ערום ביום אחד?", שאל סגן-אלוף אסף יגורי, קצין כוחות היבשה הבכיר ביותר שנשבה בידי המצרים ביום כיפור. את השאלה הוא הפנה לאלוף שמואל גונן (גורודיש) שהגיע לבית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב כדי לפגוש את החיילים ששבו מהשבי המצרי.
יגורי התכוון בשאלתו לתפקוד אגף המודיעין של צה"ל שנחשב, לדבריו, "למודיעין הטוב בעולם". "מתי יתנו לנו תשובות?", שאל את האלוף גונן. יגורי ימשיך בשנים שאחר כך לדרוש תשובות - הוא השתתף בפעילויות מחאה, נכנס לפוליטיקה ונבחר לכנסת.
אלוף גונן, שעד המלחמה נחשב למלך, נותר ערום; מאה ימים בלבד היה בתפקיד אלוף פיקוד דרום. ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה הנחית הרמטכ"ל, דוד אלעזר, את חיים בר-לב, מעל גונן. חודש אחרי המלחמה הועבר מתפקידו ומונה לפקד על פיקוד שולי- פיקוד מרש"ל (מרחב שלמה). הקצין הנערץ והמעוטר שקנה את תהילתו בקרבות מלחמת ששת הימים, הורד מהבמה. בקרוב ועדת אגרנט עוד תקבע כי "במלחמה לא עמד כראוי במילוי תפקידו".
כעת, חמישה ימים אחרי שהודח למעשה מתפקיד מפקד פיקוד הדרום, הגיע לפגוש פנים אל פנים את הקצינים והחיילים ששבו אחרי חודש בשבי במצרים. זה מפגש טעון שבו עולות תחושות של כעס, כאב והאשמות קשות.
לציון 48 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים מתיר היום (שלישי) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון לפרסום את הפרוטוקול שנכתב בפגישת האלוף עם השבויים ששוחררו.
הפגישה נפתחת בסקירה של גורודיש על מה שקדם למלחמה; "ביום ו', 5 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות ג'. התרגיל של המצרים נמשך כמקודם, היו דיונים במטכ"ל האם זה תרגיל והתייחסנו לעניין כתרגיל. הייתה סבירות נמוכה ביותר למלחמה. בשבת בשעה 07:00 בבוקר נאמר לי במטכ"ל שתהיה מלחמה והאש תתחיל ב-06:00 בערב". בהמשך המפגש, בתשובה לשאלת אחד הלוחמים, הודה: "ביום ו' הלכנו לישון עם מחשבה שלא תהיה מלחמה...".
הוא גם שיתף אותם במלכוד הקשה בו נמצא הדרג המדיני ערב פרוץ הקרבות: "אנחנו לא יכולים לתקוף התקפת מנע כי האמריקנים לא יתנו לנו", אמר.
טוראי אהוד, לוחם מהנח"ל, ממחיש לאלוף את עומק המחדל. הוא מספר את שראו עיניו. אבל אותה תמונה שהוא ראה, חייל פשוט בקו התעלה, סירבו לראות הקצינים הבכירים: "ירדנו ואמרו - אנחנו העיניים של המדינה. 3 שבועות לפני המלחמה ראינו פעילות לא שגרתית. שבועיים קודם ראינו חיילים רבים.. ראינו חיילי קומנדו, באו, מדדו, צפו, רשמו וכו'.. מבוקר עד לילה עבדו טרקטורים ובנו עמדות לטנקים וסוללות.. שבוע וחצי לפני המלחמה הגעת לביקור. שאלתי היא: מה ידעת על כל הדברים האלה? אמרתי לקמ"ן הפיקודי שתהיה מלחמה אבל לא האמינו לנו".
טוראי אהוד ממשיך לתאר בפירוט איך בימים לפני פרוץ המלחמה הצבא המצרי נערך וצבר כוחות מעבר לתעלה. "אני מאמין שהדיווחים נעצרו ולא הגיעו לאן שצריך. תמיד אמרו שאנחנו לא רואים טוב", אמר טוראי אהוד בתסכול.
חיילים שלא ידעו לתפעל נשק
האלוף גונן חשב אחרת; "אני חושב שזה יותר גרוע. הדיווחים לא נעצרו. צה"ל האמין שזה תרגיל. אמרו תרגיל מלא ולא התקפה. אבל לו היינו מגייסים מילואים אולי המלחמה לא היתה פורצת".
גם מפקד במעוז "אורקל" מספר לאלוף על הכנות מצריות ועל כך שבראש השנה הם ראו בנמל פורט סעיד משחתות מצריות שפרקו טנקים ותחמושת. "קמ"ן היה ולא צילם את הנמל", אמר קצין המילואים באכזבה. הוא גם סיפר על רמת מוכנות נמוכה ביותר: עמדות שהיו מיועדות לטנקים נסתמו ו"היו חיילים שלא ידעו לתפעל נשק אישי.. אני במעוז שלי הייתי עם חמישה חיילים, מינימום חיילים. קיבלתי חבר'ה מישיבה כדי להעביר את השבת. על חשבונם הוצאו חיילים הביתה. למעשה יש להעריך אותם כ'בשר תותחים'". אותו קצין מילואים אף הופתע לגלות כי החיילים כלל לא ידעו מהי פקודת "שובך יונים" שנועדה לקדם מתקפה מצרית.
בתשובותיו לחיילים הודה האלוף כי "ביום שני הבנו שיש לנו עסק עם צבא מצרי אחר. התברר שיש התקפת אוגדה ו(הם) לא מתמוטטים".
על טענות חייל כי "חטיבת המילואים שלנו יצאה למלחמה ללא תחמושת במקלעים", ענה גונן כי "זו שערוריה" ועל כעסו של חייל אחר כי המשך הלחימה במעוז "המזח" היתה למעשה משימת התאבדות, ענה גונן: "יש מה לחקור - גם אולי לי היו שיקולים מוטעים".
לקראת סיום הפגישה אמר גונן לחיילים: "יש אווירה עכורה בארץ, אסור להיות לה שותפים. המלחמה לא נגמרה. תכניות הערבים כלפינו לא השתנו.. הרבה צריך לתקן, צריך להרגיע כי אנחנו משחקים בנפשנו. אני שמח שיוצא לי לדבר אתכם".
גונן והחיילים נפרדו. החיילים המשיכו לשאת את צלקות המלחמה והשבי. גונן ספג ביקורת קשה מועדת אגרנט שחקרה הסיבות לפרוץ המלחמה. הוא לא הצליח לשקם את מעמדו, עזב את ישראל וב-1991, בגיל 61, מת מדום לב.