ביום כיפור אשב לי בנחת בבית כנסת של רבני צוהר, ואני בכלל חילוני

אינני מתפלל בדרך כלל, אך ארון הספרים היהודי הוא מרכז חיי וחגי תשרי הם דבר אחר עבורי. אשב עם מחזור כיפור החדשני של מיתרים. כשהחברה הישראלית משדרת תהליכי התפרקות מסולידריות, בשקט בשקט בונה החינוך המשלב של מיתרים חיבורים בחברה ומוכיח כי כולנו רקמה אנושית חיה

אמיר תדמור

הפעם זה יהיה שונה. הפעם זה יהיה אחרת, אני מהרהר ביני לביני לקראת יום הכיפורים. הפעם אשב לי בנחת בבית כנסת של רבני צוהר, בית כנסת שיוויוני יותר, בו אין מחיצה כבדה המפרידה בין הגברים מקדימה לנשים שמוזנחות מאחור. אשב עם מחזור יום הכיפורים של "מיתרים", מחזור חדשני מבחינות שונות. אפילו פורץ דרך, מסבירים לי. הוא נכתב במשותף על ידי הרב מיכאל מלכיאור, נשיא מיתרים וארגון רבני צוהר. נוסח ספרדי ואשכנזי במשותף, בשורה של ממש. מאוד מדבר אלי סיפור כתיבתו.

הרב מלכיאור, עם עלייתו לארץ, נדהם לגלות שיום הכיפורים הארץ-ישראלי הוא יום של מחלוקות, פיצול, הפרדות, מחיצות, וילונות וכדומה. "יום כיפור הוא של כולם", הוא זעק, התיישב והתחיל לכתוב.

אני בכלל חילוני. כל העניין הזה לא נוגע לי, לכאורה. אני חילוני מבחירה מודעת. אני שומר באדיקות על חילוניותי כערך. באותו הזמן, ארון הספרים היהודי הוא מרכז חיי. אינני מתפלל, אינני פוקד את בית הכנסת בדרך כלל, אולם אני בהחלט מבין את ה"חיל ורעדה" האוחזים בימים אלו בציבור שומרי המצוות. חגי תשרי הם דבר אחר עבורי. התפילות אינן לגמרי זרות לי וחברתם של יהודים מתפללים יכולה להיות נעימה לי.

אני מאמין שכששתי "העגלות המלאות" נפגשות יש הפריה הדדית. כשהעגלה החילונית מלאת ערכי ההומניזם, ליברליזם, הדמוקרטיה והיצירה האנושית נפגשת עם זו הדתית, המלאה בכל טוב של מסורת ישראל, מחשבת ישראל, היסטוריה של עם ישראל. חבריי, המביטים בי בדאגה גוברת, אומרים לי שאני בעצם מסורתי. שיהיה.

מתפלל תוקע בשופר ביום הכיפורים ברחבת הכותל (צילום: TPS, איתן אלחדז /TPS)

יום הכיפורים, עבורי ועבור בני דורי, זה עשרות שנים, הוא יום של שכול וכאב נורא על חברים שאינם. תמונות הנוף הצחיח בין סואץ ואיסמעליה בגדה המערבית של התעלה מתערבבות בתמונות ההרוגים שאין לתארן. חוויה קשה זאת השתלטה על הוויית יום כיפור עבורנו ועל משמעותו. מורשת מ"אפריקה". הוא קיבל משמעות מדממת לבני דורי אף יותר עם הניגון המהמם "נתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום לזכר 11 הרוגי קיבוץ בית השיטה. ברוך ממגנצה ורוזנבלום מתערבבים להם יחדיו מבלי דעת. חוויות אלו קיבעו עבורי את הוויית יום כיפור לאורך השנים.

כ-20 שנה לאחר אותו יום כיפורים ארור, הפך יום זה ליום בו אני זוכר את רצח רבין. איך זה קרה לי לא אדע. טראומה התחברה עם טראומה, צום גדליה עם צום כיפור, הצורך בחשבון נפש לאומי. והנה התת-מודע מדבר. השכול ורצח רבין עומדים עבורי לפתע במרכז הוויית יום כיפור. אבל כפול ומכופל, טראומה עם טראומה. ותמיד הזיכרון.

עוד בוואלה!

צום יום כיפור 2021 - זמני הכניסה והיציאה

לכתבה המלאה

היום מתעצבת בעיני ראייה שיום ה"חיל ורעדה" הוא יום של תיקון גדול. תיקון עולם הנובע מחשבון נפש אמיתי. תיקון שהוא קודם כל התיקון הפרטי שלי. אחר כך הכללי. הדחף להשתפר תמיד, כמו "המים ששחקו את האבן" בסיפורו המפורסם של רבי עקיבא. 'אם המים הרכים מסוגלים לשחוק ולעגל את האבן הקשה, אני לא אוכל לשנות את ליבי?', הוא שואל בעצם. "אליך תשוקתו ואתה תמשול בו". אומר ה' לקין בבראשית ד', בראותו כיצד קין עומד להתפרץ ולרצוח את הבל. אתה, ככל אדם, הוא בעצם אומר לו, משתוקק תמיד לעשות חטא.

הפיתוי הוא קבוע ויום יומי, אך יש לך היכולת לשלוט בו. הנה התיקון כבר בספר בראשית, "אשר ברא אלוהים לעשות" ביום השביעי. (בראשית ב'). "לעשות" זה אנחנו. אנו מוזמנים להמשיך את מעשה הבריאה. להשלים, לשפר ולתקן אותו. כמו שאנחנו לא מושלמים וצריכים תמיד להשתפר כך עולמנו. בנו הדבר.
הפעם זה יהיה אחרת, אין ספק. עם שותפיי לדרך החדשה במועצה הציבורית מיתרים - הרב רפי פויירשטיין והרב שי פירון, מראשי רבני צוהר.

"יום כיפור הוא של כולם". הרב מלכיאור (צילום: Family guide)

החינוך המשלב במיתרים הוא תיקון העולם הפרטי שלי. הפרטי והכללי. בין "כל נדרי" ל"נעילה" מצאתי דרך. כ-150 מוסדות חינוך משלב הגן ועד למכינות קדם-צבאיות המשלבות יחדיו תלמידים חילונים, דתיים, מסורתיים וכל מה שביניהם. מרמת הגולן ועד ירוחם לא משכנעים איש לסור מדרכו הרעיונית או מסורתו. מעשירים את הזהות איתה הוא הגיע דרך ההפריה ההדדית שבמפגש הדיאלוגי.

לא אשכח כיצד בקיץ 1996, לאחר רצח רבין, הודעתי שאני עוזב את עבודתי במשרד ראש הממשלה. במקום להשלים את התואר השני שהזנחתי בלימודי מזרח תיכון ומדע המדינה, עשיתי תואר שני חדש, ביהדות. להסביר זאת בבירור לא אדע עד היום. אני רק יודע שחיפשתי יהדות אחרת, של "דרכי נועם". חשבון הנפש הפרטי שלי, הנובע מהטראומה והפצע שמסרב להגליד של רצח רבין. רצח שבוצע על ידי חובש כיפה בהשראת רבנים קיצוניים. שומו שמיים.

מלאכת קודש במלוא מובן המילה

עשיתי הסבה לחינוך. אם כבר חינוך אז יהודי. במקום להיות בדרך הטבע מורה להיסטוריה, הפכתי מורה לתנ"ך. לצידו תמיד גם מורה לאזרחות. בחינוך המשלב "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" הם הציר המרכזי בתרבות המחלוקת היהודית. למרות המחלוקת נשארים ביחד. הביחד הוא העיקר. כמה מרענן. אוויר נקי לנשימה.

מחלוקת בית הלל ובית שמאי - הלכה כבית הלל כידוע. האם בגלל שבית הלל צודקים יותר? לא בהכרח. בגלל שהם "עלובין" יותר, כלומר צנועים ומקדימים תמיד בוויכוח את דברי בית שמאי, ורק אחר כך נותנים את טיעוני בית הלל. כלומר, הם קודם הקשיבו. להקשיב האחד לשני. כמה נדיר במחוזותינו. במילים אחרות: "דרך ארץ קדמה לתורה".

חשבתי שעשיתי דברים חשובים בשירות הממשלתי. כשהחברה הישראלית משדרת לעיתים תהליכי התפרקות מסולידריות, בשקט בשקט בונה החינוך המשלב חיבורים בחברה. מלאכת קודש במלוא מובן המילה. חיבורים המהדהדים את העובדה ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

חשבתי שעסקתי בדברים חשובים. היום אני עוסק בחשוב ביותר. בקרוב תציין "מיתרים" 20 שנה להקמתה באירוע חגיגי בו ישתתף נשיא המדינה יצחק הרצוג. דרך ארוכה עברנו מאז הקים הרב מלכיאור את "מיתרים" בעקבות רצח רבין. דרך ארוכה עברנו כחברה. האם יימצא התיקון הלאומי? בנפשנו הדבר. ההיסטוריה שלנו מראה שלא תמיד השכלנו לעשותו. כבר לימדו מקורותינו: "באין חזון ייפרע עם".

הכותב הוא יו"ר המועצה הציבורית החינוך המשלב - רשת "מיתרים". היה בעבר דוברו של יצחק רבין.
שירת בממשלתו בתפקידים בכירים במשרד הכלכלה ואחר כך במשרד ראש הממשלה. היה מורה בתיכון לתנ"ך ואזרחות ומנהל בית ספר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully