כשבחדשות מדווחים על הארטילריה של צה"ל שמגיבה לפרובוקציה כזו או אחרת של חיזבאללה, או מסייעת במטריית פצצות תאורה לכוחות שסורקים את גבול לבנון בעת חשד לחדירה, עומדים במרכז הפעילות תותחנים כמו סמל יוסי ספוז'ניקוב ושבעת אנשי צוות התומ"ת (תותח מתנייע - י.א) "דוהר" עליהם הוא מפקד, אי-שם בסוללה של גדוד 411 מחטיבה 282, התופס קו בגזרה המערבית של גבול לבנון. מיטב הנוער, בנים ובנות, שומרים עלינו שם 24/7, ערניים ודרוכים יום ולילה - וכשצריך פועלים והולמים, בשמש הקופחת ביום, וגם בקור של הלילה. כמו במילות "כמה יוסי", שירו האלמותי של ברי סחרוף, שם, "רחוק רחוק בצפון - הדבר האמיתי".
סיפורו האישי של יוסי ספוז'ניקוב, בן 19 מפתח תקווה, אינו שגרתי גם בתוך כוך ההיתוך הזה, של נוער שמגיע מרחבי הארץ, מרקעים שונים. השנה הזו הייתה שנת המהפך שלו. "אני חושב שלומדים מזה על יכולת של בנאדם להשתנות למרות כל הקשיים, לא לוותר ולמצות את עצמו באופן חיובי. אני פתחתי דף חדש", אומר ספוז'ניקוב, שלפני השירות הצבאי הספיק להיעצר בחשד לסחר בסמים, לקבור אמא ואבא, ולטפל באחות ואח קטנים שהיום הם בני 16 ו-13.
"הבטחתי לאמא לפני מותה שאלך לצבא ואהיה לוחם", הוא מספר, "רציתי להוכיח שאני מסוגל, שאני יכול לתת את כולי, להיות מפקד - ואם יגיע הרגע וזה יעמוד על הפרק, אז גם להיות קצין". עכשיו כשהחיים שלו התמלאו במשמעות, הוא שואף לתרום מניסיונו לאחרים, גם לפקודיו וגם לנוער שטרם התגייס.
הייתה לו ילדות קשה עוד במהלך הלימודים בבית הספר היסודי, אף שעד כיתה ג' עוד הצטיין. אבל בקיץ שבין כיתה ג' ל-ד', כשחזר מיום כיף בלונה פארק בקייטנה, המשפחה ישבה אבלה סביב השולחן. כך למד שאביו לקה בדום לב ומת. אמו נותרה לגדל ארבעה ילדים, לבד.
"כשהואשמתי בשימוש וסחר בסמים הייתי בן 17", מספר יוסי בגילוי לב, "אבל התחלתי עם הבעיות בכיתה ז', התחלתי לעשן ולשתות. בכיתה ח' כבר הייתי בעייתי מאד בפנימייה החקלאית בה למדתי, פורץ לחממה, יושב שם עם חברים לעשן נרגילה, יושבים בחדר ושותים, גם משתכרים. בט' התחלתי כבר עם הגראס. לא, זה לא כל כך נדיר, היום יש ילדים בנו 12 שעושים את זה. בי"א זה כבר הפך קיצוני לגמרי ולמשהו מרכזי בחיי, באופן קבוע הייתי מעשן גראס לבד או עם חברים. הייתי עובד, מרוויח כסף ומוציא על בגדים ועל סמים. ככה עד שתפסו אותנו. קראו לנו למשרד המנהל, ואחרי שיחה קצרה כל אחד יצא מלווה בשני שוטרים, לחקירות. עשו חיפוש בחדר, הגיעו הביתה וחיפשו גם שם מול העיניים של אמא שלי וכמובן הסבירו לה למה. בושות".
בכך לא הסתיימו הצרות. "כששחררו אותי וחזרתי הביתה ראיתי את אמא בוכה. אז היא גם סיפרה לי שחלתה בסרטן. אמרתי לעצמי שאני לא נוגע יותר בסמים ובאמת עמדתי בזה. מאז לא נגעתי", הוא מספר, "השנה הכי קשה בחיים שלי הייתה השנה האחרונה של אמא, כולל כשהיא בבית חולים בטיפולים לסרטן ואני נשארתי אחראי על הכול וגם על האחים. עבדתי בחנות ירקות, עשיתי הכול, מסידור סחורה ומשלוחים ולשבת על הקופה. הייתי חוזר מבית הספר, הולך לבקר את אמא בבית חולים ומשם לעבודה. לפעמים הייתי ישן שעתיים-שלוש ביום. לפעמים הייתי מבריז מבית הספר רק כדי לישון כמה שעות או לראות את אמא וגם ככה יצאו ימים שלא ראיתי אותה בכלל. כל הזמן הייתי טרוד עם העבודה בעיקר כדי לסגור חשבונות, לעזור עם שכר הדירה ולהביא כסף לאחים הקטנים".
"הבנתי שזו המהות שלי"
כשאמא של יוסי הלכה לעולמה לפני כשנה וחצי, התעצמה עוד האחריות שעל כתפיו. גם עם האחים, וגם עם סגירת חובות שנותרו מאחור. אחר כך הקורונה הכניסה עוד סיבוך, כשאח אחד שהיה בפנימייה לא היה יכול לצאת ממנה כשלושה חדשים. היו רגעים שבהם היה נראה כי הכול חרב עליו, שהוא מנסה להרים את עצמו אבל כל החלומות שלו מתנפצים. אבל הוא מבחינתו נותר חזק, לא ויתר והתעקש. הוא אומר כי רק כאשר עלתה המשפחה אל קברה של האם בתום שנת האבל, החלה מבחינתו סגירת פרק, לקראת פתיחתו של פרק חדש ואופטימי יותר בחייו. "יכולתי להתחיל לעכל, להתחיל לדבר על זה. הבנתי שממה שעברתי גם למדתי דברים".
תוך כדי כך, יוסי דאג להעביר את אחיו הקטנים מהבית שנותר ללא מבוגרים, אל ביתו של דודו, אחיה של אימו. על השירות בצה"ל הוא לא ויתר. "כשאני מחליט על משהו אני הולך איתו עד הסוף", הוא מתאר את אופיו, "נלחמתי על הגיוס, נלחמתי על ללכת לקרבי. עשיתי בדיקות שתן וגם קצינת המבחן שלא האמינה לי, ראתה שאני נקי לגמרי ועומד בזה. במשטרה סגרו את התיק וגנזו אותו, וצה"ל הסכים לגייס אותי".
ההשקעה נמשכת ומסתמן שהיא משתלמת, לכל הצדדים. "בהתחלה לא הבנתי את זה. אבל אז בא קורס מפקדים שזו לדעתי החוויה הכי טובה שהייתה לי בצה"ל. הבנתי שזו המהות שלי, לחשוב מחוץ לקופסא, להפעיל שיקול דעת, לתת לכלל ולהיות אמא ואבא של הלוחמים. הרגשתי שאני ממצה ממש את היכולות שלי בלנסות להיות הכי טוב שאני יכול. שאני נותן את כל כולי. שאני מתפתח בתור בן אדם. שהייעוד שלי הוא לפקד". כשהמפקדים של סמל יוסי ספוז'ניקוב גם הם מעידים על האיכויות הטבעיות האלה שלו, מסתבר שהוא לא היחידי שצה"ל גייס למרות המעידות בגיל הנעורים, גם בין הקצינים בסוללה. יוסי שוקל להמשיך לקצונה, כשהכל יבשיל ויסתדר ויגיע הזמן הנכון. בינתיים הוא נהנה מהרגע, וממשמעות התפקיד והאחריות.
"גיליתי שזה הכיוון שאני רוצה להמשיך בו. אחרי הצבא אני רוצה לחזור לפתח תקווה, לעבוד בעירייה עם בני נוער. מי שבמקומות לא נכונים אז לכוון אותם לדרך. לעזור להם לצאת עם בגרות מלאה ולעודד אותם להתגייס לצה"ל לשירות משמעותי. יש המון בני נוער שצריכים הכוונה וסיוע ואני רוצה לתת כמו שקיבלתי ולתרום מההכשרה שלי ומהניסיון שלי בשטח", הוא אומר.
"אין פה משחקים"
"וואו", הוא מתאר את החוויה שלו כמפקד צוות בקו הגבול.
"אני מודה שזה לא מה שחשבתי. מודה שהקושי יותר גבוה, שחלק מהדברים מיושמים פה אבל לומדים כאן כל הזמן דברים חדשים ומגלים שבסופו של דבר אין דבר טוב יותר מההתנסות בשטח", הוא מוסיף. "אין פה משחקים. המשימה שלנו פה היא שליחות, אתה רוצה להשפיע על האיכות שלה ואתה עושה אותה הכי טוב שאפשר. חד משמעית יש גאווה פנימית על זה שאנחנו שומרים על הגזרה ובגדול על המדינה. אם אנחנו לא פה, אז אין פה חיים. אנחנו התגובה הראשונית לכל איום מצפון. אנחנו הודפים את האיומים והרבה פעמים זה עוד לפני שהם מגיעים לחיילים שלנו בקו".
"אני מרגיש שכל מה שאני צריך יש לי", אומר ספוז'ניקוב, ומוסיף שהוא גאה שלמרות כל מה שעבר עליו - הוא הצליח לממש את שאיפתו ואת הבטחתו לאמו המנוחה: לשרת ולפקד בצה"ל. הוא אמר כי מה שעבר לימד אותו לקחת הכל בפרופורציות. "אני עוסק בתחום שאני אוהב, יש לי בית חם לחזור אליו, יש לי את המדינה שלי שאני אוהב אותה. יש לי אהבה, גם היא לוחמת, במג"ב. כל מה שצריך זה לאחל לכולם שנה שקטה, בלי מחלות ובידודים ובלי יותר מדי אירועים".