"פחדתי. פעם ראשונה שפחדתי בלוויה של חלל צה"ל. פעם ראשונה שהבנתי איך מריח פשיזם. שהבנתי שאם לא יקרה כאן משהו, אם לא נעצור את הרוח הרעה הזו, פשוט נתפרק. יצאתי מהלוויה הזו בתחושה שאנחנו מתפרקים. החברה הישראלית פשוט מתפרקת בשידור חי".
האיש שאמר לי השבוע את הדברים האלה, התקשר אליי ביוזמתו. הוא חייב, אמר לי, לחלוק את החוויה עם עוד מישהו. הוא לא פוליטיקאי, אבל הוא איש ימין מובהק, מקורב לליכוד. הוא ראה כמה דברים בחייו. הוא ראה מקרוב את האווירה הרעילה, האלימה, במהלך פרשת אלאור אזריה. הוא שמע את הקריאות שאיחלו לרמטכ"ל איזנקוט להצטרף לרבין. ובכל זאת, הלווייתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הפחידה אותו יותר ממה שראה עד היום. הוא חזר ממנה מזועזע עד עמקי נשמתו.
משפחות שכולות בישראל הן ערך מקודש. הורים שכולים זכאים להגיד, גם לצעוק, מה שהם רוצים על מי שהם רוצים. הם הרוויחו את הזכות הזו בדם ובדין. הם שילמו את המחיר המקסימלי. אנחנו צריכים להרכין ראש ולהמשיך הלאה, גם אם אנחנו לא מסכימים או לא אוהבים את זה. מותר לנו לבקר את זה, אבל אין לערער על הזכות של ההורים השכולים לתבוע את דם בנם ממי שירצו, איך שירצו, מתי שירצו.
הסיפור עם הלוויית גיבור ישראל בראל שמואלי הוא לאו דווקא ההורים. כן, האם הוקיעה לאורך כל השבוע האחרון את כולם. מראש הממשלה בנט, שדמו של בראל מרוח על ידיו, לדבריה, דרך אלוף פיקוד הדרום אליעזר טולדנו, המח"ט יואב ברונר, המפכ"ל קובי שבתאי, מפקד מג"ב וכל שאר המפקדים בשטח. הסיפור בהלוויית בראל שמואלי הוא המינוף המתועב של כל אותם גורמי שוליים וביביסטים שגויסו כדי לרקוד על הדם, כדי לפמפם את הזעם ולהפוך אותו למנוף פוליטי, כדי לשסע את צה"ל מבפנים, כדי לסמן את הקצינים כמי שזרקו את הלוחמים לכלבים והניחו להם להיהרג. הקצינים, שנותנים שנים ארוכות מחייהם על הגדר הארורה ההיא כדי שתושבי העוטף יוכלו לישון בשקט. הקצינים, שעומדים שם, עם החיילים, בקו הראשון, בתוך האש.
מי שנתן את האות, תעמידו פני מופתעים, הוא הנאשם. ממקום הנופש שלו באי השייך לאולטרה־מיליארדר המשמש גם כעד תביעה במשפטו, מיהר בנימין נתניהו לבצע את הריקוד הראשון על דמו של בראל, כשניצל את טעותו של ראש הממשלה בנט בשמו הפרטי של הנופל כדי לצייץ "בושה" ולתת את האות לערב רב של חסידיו נטולי העכבות. אחר כך הוא מחק, את הכותרת, אבל זה כבר לא משנה הרבה.
מיצג הסתה
בואו נחזור ללוויה. ההלוויה אליה הגיעו, כעופות דורסים המריחים טרף, הגרועים שבביביסטים. אחת מהם צעקה בעיצומו של מטח הכבוד "חבל שלא תקעו כזה בבנט". שנייה הורתה לקהל "תצעקו עכשיו 'בנט בוגד!'". אחרים ליבו את האווירה, התנפלו על השרים מתן כהנא ועמר ברלב והפכו את האירוע למפגן פוליטי. בהפגנת ביביסטים שנערכה אחר כך בתל אביב, נישאו כרזות לפיהן "בנט רצח את בראל". הנה תמצית עדותו של בן שיחי, האיש שעמד שם, בהלווייתו של סמ"ר שמואלי, הכי קרוב שאפשר.
"בהתחלה חשבתי שזו תהיה הלוויה שקטה. ריחף שם עצב אמיתי, כבד", אמר לי, "אבל אז היה אמור לדבר אחד המפקדים ואמא של בראל חטפה את המיקרופון ואמרה שעכשיו היא מדברת. החל רחש בקהל. היא זעקה את זעקתה. האשימה את בנט, שדם בנה מרוח על ידיו, וצעקה 'אתם יושבים עם חמאס, חמאס בתוך הממשלה, החמאס שרצח את הבן שלי'".
בשלב הזה, על פי עד הראיה, החלו התלחששויות בקהל. "הייתה לדברים שלה השפעה מאגית על האנשים. היו שם קבוצות של ביביסטים, וקבוצות בסגנון של לה־פמיליה, לצידם של מאות ואלפי מלווים עצובים, חברים של בראל, חברים של המשפחה, אנשים שבאו ללוות חייל גיבור בדרכו האחרונה ולא להשתתף במיצג פוליטי של שנאה והסתה".
מה קרה בהמשך, שאלתי. "בהמשך התחילו הקללות. ראיתי את איציק זרקא מסתובב שם, את אורלי לב, היו כמה קבוצות של כאלה. אני לא יודע מי סיפר לאמא של בראל שבנט יושב עם חמאס, אבל זה מה שהיא צעקה שם. וכשהמפכ"ל קובי שבתאי עלה לדבר, החלו צעקות גם נגדו. 'אתה אשם, תפשוט את המדים'. ובהנחת הזרים, קראו לאלוף הפיקוד טולדנו. ברגע שקראו לו, האמא קמה וניסתה להתפרץ לעברו. ממש פיזית. בלמו אותה. 'תבוא לפה', היא צעקה לאלוף, 'אתה תשלם את המחיר על הבן שלי, תפשוט את המדים, אני עוד לא סיימתי איתך'".
בן שיחי התנשם בכבדות. הורים שכולים כבר קראו קריאות נגד קצינים, אמרתי לו. "נכון", הוא אמר, "ואני חייב לספר לך שאבא של בראל ניסה כל הזמן להסות את האמא ואמר לה שזה פוגע בבראל, אבל לשווא. אם היית שם, היית מבין מה אני אומר", אמר. תמשיך, ביקשתי. "היית צריך לראות את טולדנו", אמר, "אחד הקצינים הכי נועזים שקמו כאן בדור האחרון, קצין שבילה את רוב חייו על גדר כזו או אחרת, ולפעמים גם מעבר לגדר, מנסה להבין את הסיטואציה. הוא הניח את הזר ולא חזר למקום בו עמד קודם. זה הפך להיות מסוכן. העניין הוא לא הקריאות של האמא, אלא התגובות בקהל".
איך זה נגמר, שאלתי. "המפכ"ל הבין את הסיטואציה", אמר, "הוא שמע את הקהל, הוא שמע את קריאות ההסתה, הוא נתן הוראה להקפיץ פנימה, לאזור הסטרילי, את היס"מניקים. נדמה לי ששמעתי את המפכ"ל אומר לאלוף טולדנו שייצמד אליו, שלא ייצא לבד. ככה הם יצאו. ביחד. מוקפים יס"מניקים. אני אומר לך שפחדתי שיפגעו באלוף, או במפכ"ל. אבל ממש".
אתה היחיד שחשת ככה?, שאלתי, "ממש לא", הוא השיב, "באזור בו הייתי היה פשוט הלם. אנשים, חלקם הגדול אנשי ימין, אמרו זה לזה שהם לא ראו דבר כזה בחיים שלהם. הייתה שם רמת הסתה ומפלס זעם ושנאה שלא חוויתי עדיין". מי אחראי, שאלתי אותו. "לא ברור לך?", ענה האיש, המקורב מאוד לליכוד, "הוא חוזר השבוע מהוואי אבל רק בעוד הרבה זמן, שנאסוף את השברים, כשננסה לצאת מהבור אליו נפלנו, אפשר יהיה להבין את גודל ועוצמת הנזק שהוא גרם כאן. זה כבר לא פוליטיקה. זו שנאה, זו רתימה של שכול לפוליטיקה, זה שימוש ביצרים אפלים".