בימים האחרונים נחשף עם ישראל לדמותו של בראל חדריה שמואלי, לוחם צה"ל, עלם חמודות והבן והרע של כולנו. בראל היה לוחם ונפל בקרב. מספרים שפגע באויב טרם פציעתו. בראל היה ארץ ישראל היפה. רבים מצאו אליו קשר מתוך נתיבות חייו, מקום מגוריו, בית ספר מעגלים חברתיים. אני מצאתי הקשר דרך המכינה בה התחנך טרם גיוסו ואליה אני קשור.
כולנו התפללנו בימי אשפוזו להחלמתו מפציעתו הקשה וליבנו נשבר נוכח ההבנה כי הסיכוי קלוש ושהמאבק תם.
בילדותי התגוררה משפחתי בבסיס חיל האוויר חצור. זכרונות חיי הראשונים הנם מתקופת מלחמת ההתשה. לא אשכח את 18 ביולי 1970. הידיעה כי שכננו סגן-אלוף שמוליק חץ מפקד טייסת 201 נהרג והנווט מנחם עיני נפל בשבי הכתה בכל הבסיס.
אני רצתי לדלת ביתו של חץ. הם גרו בשכנות לנו, וזכורים לי הפנים הכואבות הבכי קורע לב והילדים שלא ממש הבינו. לימים למדתי שהטיסה היתה טעות ושהאמריקנים סיפקו ציוד כושל שהיה אמור להטעות טילים ולא כך היה. בהמשך הכרתי עוד מקרים רבים של לוחמים שנפלו כתוצאה משגיאות מפקדים או הנהגה. בהם גם אבי כמפקד טייסת קרב ואחי אימי כמפקד טנק שניהם בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים.
את הכאב אנו נושאים מאז ועד היום. כך גם את זכרם, אבל איננו יוצאים נגד הממשלה והפיקוד כאילו פשעו. עם ישראל נידון לחיות על חרבו כשהאלטרנטיבה היא גלות ושואה.
זכינו בארץ מופלאה והלוואי ונדע לחבק בימים קשים כמו גם בטובים מבלי להטיח האשמות קשות בעוסקים במלאכה. השייכות למשפחת השכול שנכפתה על הנותרים אינה מקנה זכות עמידה בוטה אל מול הנהגה צבאית ואזרחית. התנהלות גסה שכזאת מחלישה את הכוח ומובילה לריפיון ומורא אל מול התמודדויות ומשברים כשיגיעו.
מצב זה עומד בסטירה לדרכם של הלוחמים אשר מסרו נפשם. הנופלים אינם צאן לטבח הפוך הוא. בעמידתם הצבאית ונפילתם מנעו אופציה זאת. צבא זה עסק מסוכן ואין ביטוח ליוצאים לקרב. אם לא נדע לתמוך ולכוון למען קיומנו. נחדל.
נעם לניר הוא איש עסקים.