שלושה חודשים חלפו ממבצע שומר החומות. הממשלה דאז, האופוזיציה היום, והאופוזיציה דאז שהיא הממשלה כיום, חזרו שוב ושוב על המנטרה ש"מה שהיה וכל מה שקשור לעזה הוא לא מה שיהיה". המציאות מוכיחה שכל מה שהיה בעבר קורה גם היום. השיא שבו הדברים חזרו לקדמותם מתבטא בהפגנת החמאס על הגדר, בה נפצע אנושות סמ"ר בראל שמואלי, כל זאת כמובן ללא תגובה משמעותית.
דלק וחומרי בנייה חוצים יום יום את המעברים, וחלקם הולך לזרוע הצבאית של ארגון הטרור, ושוב הם בונים את המנהרות באמצעות חומרי בנייה שישראל מאפשרת להכניס לרצועה. למרות שהכסף לא יעבור יותר במזוודות אלא באמצעות כרטיס לכל נצרך, וייכנס באמצעות מנגנון שבו האו"ם יעביר אותו לבנק בעזה, בסופו של דבר חלקים ממנו יגיעו לחמאס. הערכת השב"כ לאורך השנים היא ששליש מהכסף שמגיע בצורת סחורות או מזומנים בסופו של דבר מגיע לידי החמאס.
ואז נשאלת שוב ושוב השאלה: מה הפיתרון? וצריך שוב ושוב להזכיר - הבעיה בכל תקופת ממשלת נתניהו וגם בממשלת בנט-לפיד היא שיש הכרעה מדינית. ההכרעה המדינית היא שישראל רוצה לשמר את ההפרדה בין הגדה ובין הרצועה, כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק את החמאס. כך היה מ-2009. ולמפקפקים לגבי תיאוריית הברית הבלתי כתובה שהייתה לבין החמאס ובין נתניהו, אני מצטט מדברי נתניהו: "העברת הכסף היא חלק מהאסטרטגיה להפריד בין הפלסטינים לעזה ולגדה, וכל מי שמתנגד להקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בהעברת הכספים מקטאר לחמאס. כך נסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית". זה ציטוטו של נתניהו לגבי מדיניותו.
אם זה לא מספיק, אלוף במיל' גרשון הכהן, איש ימין מובהק ומקורב לראש הממשלה, אמר את הדברים הבאים: "צריך לומר את האמת, האסטרטגיה של נתניהו היא למנוע את אופציית שתי המדינות ולכן הוא הפך את החמאס לשותף הכי קרוב שלו. במימד הגלוי חמאס אויב, במימד הסמוי הוא בעל ברית". ממשלת בנט שכחו את כל מה שאמרו שהיו באופוזיציה ואימצו את קונספציית ההפרדה, שמחירה ברור - הפקרתם של תושבי הדרום בכלל ועוטף עזה בפרט לארגון הטרור חמאס. במשך יותר מ-12 שנים ניסינו הכל. היו מבצעים, היו הכלות, הייתה הזרמת כספים מאסיבית. האשליה שניתן לשקם את עזה לא באמצעות החמאס, אלא שהתושבים יקומו ויתקוממו נגד הארגון האכזרי הזה שדרדר אותם לפחת, אלה הם חלומות באספמיה.
אחרי כל מבצע צבאי היו הצהרות של כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון, לפיהן החמאס קיבל מכה ניצחת. ההצהרות הללו התבררו כחסרות שחר. מה יש לעשות? לשנות את הקונספציה, שלצערי הרב המשיכה גם ב"ממשלת השינוי". הקונספציה צריכה להיות החלטה אסטרטגית, שצריכה להביא למיטוט החמאס. הטענה שמיטוט החמאס עלול להביא לשלטון גרוע יותר, כאילו יכול להיות יותר גרוע מהחמאס ומהג'יהאד הפלסטיני, היא מגוחכת.
ברור חד משמעית שבמקום החמאס תבוא הרשות, שהוא השלטון החוקי בעזה ולא אף גורם אחר. לרצון למוטט את שלטון החמאס שותפות מצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ, שפעלו על מנת להביא לכך שהרשות תחזור לעזה. ניתן בשיתוף פעולה אזורי עם המדינות הערביות המתונות לפעול נגד החמאס והשלוחה של איראן.
צריך להבין שאיננו יכולים לקבל בסיס איראני בנגב בסמוך לשאלת החוב, זה בלתי אפשרי. לא ייתכן שמדינת ישראל תתרפס בפני עיר של טרוריסטים. ניסינו הכל, פרט לפיתרון ההגיוני היחיד שיש לבעיה - חיסול שלטון הטרור והזרוע האיראנית בדרום הארץ. כל המדברים על פירוז החמאס מנשקו מדברים למעשה על מיטוט החמאס. הרי בסופו של דבר לא תהיה ברירה וניאלץ למוטט את החמאס במוקדם או במאוחר, אז למה לא במוקדם?
הכותב כיהן כח"כ ושר בממשלות ישראל