אבא שלי היה אפגני גולה. טוב שהוא לא צופה עכשיו בחדשות

אבי חלם כל חייו על הראת, העיר בה נולד, שאותה עזב בילדותו ומעולם לא חזר אליה. הוא תיעב את אפגניסטן וגם אהב אותה, ובעיקר התגעגע. כשהארץ האומללה ההיא עומדת בפני חורבן נוסף, הגיע הזמן להיפרד, אולי לנצח, מחלומות הילדות על אפגניסטן ההיא, שאולי לא היתה מעולם

  • אפגניסטן
יוסי לוי

אבא שלי, אברהם, היה אפגני גולה. כל חייו חלם על הראת, העיר בה נולד. הדמיון שלו ייפה אותה וצבע אותה בצבעים מכושפים. הוא תיאר לנו את ארמונות הבוץ, את השדים שעפים מעל הגגות, את הבוסתנים המוריקים של השקד והעינב, את עדרי האיילות, את בית הקיץ ובית החורף שהיו להם שם. וגם על הננסים המרושעים של עיר השדים באלח'. יותר מכל אהב לתאר את בשר הכבש שהתבשל שעות על פתיליה בימי החורף המושלגים, מטפטף שומן טעים על הררי אורז לבן.

הוא סיפר על המלכים האדירים של אפגניסטן, ככל שזכר את שמותיהם מבית אביו. נאדיר חאן היה המלך האהוב עליו. ההיסטוריה של המולדת האפגאנית שזכר הסתיימה בפלישה הסובייטית. יימח שמו, באבראק קארמאל. אבא קילל קללות נמרצות את השליט הבובה שהסובייטים המליכו על הארץ שעזב בילדותו, ומעולם לא חזר אליה.

כל ערב תקע את האף למרקע וחיפש פירורי מידע על אפגניסטן. הוא תיעב את אפגניסטן וגם אהב אותה, ובעיקר התגעגע. התגעגע לאביו אהרון שנשאר שם ולאחיו הצעיר יצחק, היהודי הלפני אחרון של אפגניסטן, שנשאר גם הוא שם ועסק בריפוי עממי. סיפור בלתי פתור, על גבול המסתורין, היה רובץ על הקשר שבין אבא לאביו ולאחיו הקטן. סיפור אפגני שגם אני נשאבתי אליו, ועד היום אינני מצליח לפענח אותו.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה
עקורים מצפון אפגניסטן בבירה קאבול, בשבוע שעבר (צילום: AP)

פעם הבטחתי לאבא: יום אחד ניסע לשם כולנו. לאפגניסטן? העיניים שלו נצצו. כן, אמרתי. הייתי בן שש עשרה, שבע עשרה. העתיד נראה לי מרבד נהדר שאפשר ללכת עליו בלי לעצור. תיקח אותי לשם? אבא צחק כמו ילד. הפשטונים אוהבים יהודים, הוא נזכר. יש להם טלית לבנה על הכתף, והם מאמינים שהם מצאצאי עשרת השבטים. בשבת הם מדליקים נרות! אבא התגאה.

פעם ראיתי סוחר פרוות פשטוני שאמר לאבא שלי, "אגאיי אהרון, אדון אהרון, אני משבט ג'אג'י". שבט גד, אבא סח לי בהשתאות. הוא יהודי, אבא חיבק אותי בהתרגשות. ארץ ישראל האמיתית היתה שם, אבא קרא. ואומרים שגם את מנורת הזהב של בית המוקאדאס לקחו לשם. מה אתה אומר? אולי יום אחד ימצאו אותה?

לוחמי טליבאן עומדים מחוץ למשרד הפנים בקאבול, היום (צילום: רויטרס)

לחשוב עכשיו על הזיכרונות האפגניים הפרטיים שלי, כשהארץ האומללה ההיא עומדת בפני חורבן נוסף, אולי הגדול ביותר מאז פלישת המונגולים. לחשוב על מאות אלפי נשים וגברים מבועתים שמנסים לברוח מהגורל האיום שצפוי להם. מי בעריפת הראש, מי בסקילה באבנים קטנות, מי בשריפה בכיכר ומי מגדיעת אברים לפי מצוות השריעה. להיפרד, אולי לנצח, מחלומות הילדות על אפגניסטן ההיא, שאולי לא היתה מעולם. אולי מוטב לו, שאבא כבר לא צופה בחדשות הללו.

הכותב הוא שגריר ישראל בליטא, ומילא תפקידים רבים בשירות החוץ הישראלי. הטקסט לקוח מתוך עמוד הפייסבוק שלו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully