האיש שתמיד ישאר בחלל

אילן רמון לא חי, אבל גם לא בדיוק מת, הוא מיתולוגיה ישראלית בהתהוות.

אילן רמון עובר בימים אלו טרנספורמציה. מהאסטרונאוט הישראלי הראשון הוא הפך להיות מייג'ור טום של דייויד בואי, איש ציפור של אהוד בנאי, כוכב מאיר בעיניים של לאה שבת, האריה השואג מכפר גלעדי, טרומפלדור עם שתי ידיים, בובת שעווה במאדאם טוסו. שם התואר ז"ל פשוט לא מתאים לאיש. הוא חי יותר מהרבה אנשים חיים אחרים.

אילן רמון לא מת, הוא נשאר בחלל. המומחים בטלוויזיה אמרו בהתחלה שיכול להיות שהאסטרונאוטים הצליחו להחלץ מהמעבורת לפני הפיצוץ ושיש סיכוי שהם שרדו ושלצנוח מגובה כזה יכול לקחת בין שעה וחצי לשעתיים. האמת היא שבהתחלה חיכינו שזה יקרה אבל אז הבנו שהסיכוי שזה יקרה שווה לסיכוי שייפול מהשמיים גם פסנתר.

אילן רמון ירחף בתודעתנו כמי שנשאר בחלל. הוא מעופף שם עם ספר תורה קטן, הוא מחזיק בידו ציור של כדור הארץ ששרד את אושוויץ, הוא פוגש חייזרים ומצייר להם כבשים. יש משהו מאוד לא נורמלי בהעלמות הזו שלו. הוא לא באמת נעלם, הוא לגמרי כאן. יונתן גפן כתב בשירו "אסטרונאוט": "על המצח שלך כתוב בעט נובע: יצאתי, תכף אשוב". כאילו עוד רגע יופיע יגאל שילון ויהיה מן "אההההההההה"...... ואילן רמון יצא עם קסדה וסיגר מאחורי הקלעים וכולם יחייכו ויונית לוי תעשה ככה עם הראש על הצד וגדי סוקניק יגיד שהיתה לו הרגשה כל הזמן שמשהו כאן מוזר.

אילן רמון לא מת. אישתו ואביו לא בוכים בטלוויזיה. כולנו יודעים שהוא חי עכשיו יותר ממה שהיה חי קודם. הוא לא יחזור לעולם למדף כוכבי העבר, הוא לא יצטרך לעשות קאמבק, הוא לא יהיה צביקה פיק של חיל האוויר. הוא לא יהיה פרשן הערוץ השני בפרק הבא של "יהודים בחלל". הוא יקח מרבין שמות של רחובות ובתי ספר, הוא יהיה סטיקרים על ספוילרים של מטוסים, הוא יהיה תמונה בסטייקיות בין משה קצב לאיציק מרדכי. בעוד כמה ימים נראה בשער אחורי של עיתונים את התאומים "אילן" ו"רמון" שנולדו אתמול והם בריאים ושלמים. אמא שלהם לא רוצה שהם יהיו אסטרונאוטים, היא רוצה אותם בבית. תיכף נשמע אצל דודו טופז את הזמר הזריז שכתב שיר לכבוד המאורע. השיר על אילן רמון. מתגייסים טריים יבקשו עכשיו נאס"א במקום גולני. מכתש רמון כבר לא יהיה עוד אתר עצירה בטיול שנתי אלא סניף ישראלי של הירח.

כמה משונה יכול להיות הסיפור הזה - מעבורת אמריקאית עם האסטרונאוט הישראלי הראשון מתרסקת בשבת על עיירה בשם פלסטין (ובטח תיכף כבר נשמע את העיראקים מודיעים ש"ככה יעשה לאיש שיפציץ את הכור האטומי שלנו"). ועוד שמענו שהאסטרונאוט שלנו דווקא עשה שם קידוש ושמר על כשרות, אבל כנראה שגם אלוהים לא עובד בשבת. דייויד לינץ' היה חושב שזה מוזר מדי, סטיבן ספילברג היה חושב שזה קיטשי מדי.

דווקא היה מי שהתריע על בעיות עוד לפני ההמראה. מיקו מיוסטון אמר לאמריקאים שהם סופרים אחורה במקום קדימה. את מיקו מיוסטון כבר לא יחזירו למסך הטלוויזיה רק כי בא לו לדבר, אבל אילן יככב בספיישלים לפחות פעם בשנה. ובעוד עשר שנים נשב בקפה "קולומביה" ברחוב רמון הידוע בעוגיות החלל המעולות שלו. שם, לצד תמונות האסטרונאוט הישראלי השני מרצדות ממסך טלוויזיה סמוך, ניזכר איפה היינו ביום ההתרסקות.

אילן רמון הוא מיתולוגיה בהתהוות והוא בא לנו בדיוק בזמן. הוא לא שמאל ולא ימין, הוא ממשלת אחדות, הוא טייס מבאר שבע, הוא "בליך" עם חריף, הוא קוסמי-פוליטי. הוא חי מדי, הוא ג'יימס דין מהחלל.