לפני כ-30 שנה הוקמה המכינה הקדם צבאית הראשונה בישראל. מסגרת חינוכית עבור המיועדים לשירות ביטחון ולמתגייסים לצה"ל שמטרתה להכין בנות ובני נוער לשירות צבאי באמצעות פיתוח מודעות, תחושת שליחות ומעורבות חברתית. אלא שהמפעל הציוני הזה הפך עם השנים למפעל הסללה אליטיסטי שרק מעטים זוכים לקחת בו חלק. כ- 4,000 בני נוער מתקבלים בכל שנה לכ-60 המכינות הקדם צבאיות השנתיות ועוד מספר דומה לחצי-שנתיות. מאחוריהם עשרות אלפי מאוכזבים שנדחו ולא התקבלו.
רגע לפני פתיחת שנת לימודים חדשה, זה הזמן לבחון את פעילות המכינות, להרחיב את מושג המכינה ולפתוח אותן לקהלים חדשים מכל קשת האוכלוסייה, בכדי לייצר שינוי אמיתי ועמוק בחברה הישראלית.
אני חולק למכינות כבוד רב ועשייתן מבורכת בעיקרה, אך ישנה בעיה מהותית בפרדיגמה הקיימת: ראשית, המכינות דווקא מנציחות ומקבעות את הפערים בחברה הישראלית. 'החזקים' למכינות החזקות (העשירות יותר) והמוחלשים לחצי שנתיות והמוגדרות. בכך איננו מייצרים אפשרות לניידות אמיתית ולקשרים חברתיים חוצי מגזר ומעמד. מדי פעם מבליח נער יוצא אתיופיה במכינות האליטיסטיות כעלה תאנה, אך לרוב החומות גבוהות וכרטיס הכניסה מוגבל.
שנית, וכאן הבעיה גדולה אף יותר, מעצם הגדרתם כ"קדם צבאיות" קהל היעד שלהן מצומצם למיועדים לשירות צה"ל בלבד ולא לחלקים מהותיים נוספים בחברה הישראלית. המכינות שואפות לאפשר לצעירים הזדמנות יקרה מפז לפתח ולגבש תפיסת עולם אל מול המציאות, אל מול זהות המשתתפים ואל מול החברה בה הם חיים. אך בפועל הן מדירות חלק ארי מהחברה הישראלית: חרדים וחרדיות, ערביות וערבים, מועמדים לשירות לאומי ועוד.
בכך אנחנו מפספסים הזדמנות נדירה לחבר ולהפוך צעירות וצעירים נוספים לשותפים בעיצוב והובלת החברה הישראלית העתידית, אשר בלעדיהם ניהול המדינה יהיה קשה עד לכדי בלתי אפשרי. מהיכרות אישית עם בני נוער רבים, קיימת תחושת תסכול הנובעת מתוך הרצון לתרום ולהיות חלק גדול יותר מהחברה הישראלית מצד אחד, וחוסר הרצון או היכולת להתגייס לצבא מצד שני.
בקונפליקט הזה בדיוק נתקלנו כאשר הקמנו בקושי רב בבית יגאל אלון רשת מכינות חצי שנתיות משותפות לנוער יהודי וערבי בשותפות עם הסוכנות היהודית. הקושי צץ כבר בניסיונות הגיוס למכינה. ראשית, מכיוון שהמכינות מעולם לא הופנו לציבור הערבי, הן אינן מוכרות כלל בחברה הערבית וקיימת חשדנות כלפיהן. מעבר לכך, בגלל הגדרתן כקדם צבאיות, מבחינה זהותית-חברתית קיים לעיתים קרובות יחס אמביוולנטי כלפיהן. על ידי ההגדרה המצמצמת אנחנו מייצרים הדרה ומחמיצים הזדמנות ליצור שינוי ארוך טווח על ידי גיוון והרחבת אוכלוסיית הצעירים שלוקחים חלק בתוכנית כזו.
ממשלת השינוי נאמנה בינתיים לשמה ומראה שאפשר לשנות את השיח, את מסגרות החשיבה הקיימות, את הדרך. צריך למנף את רוחות השינוי הללו לטורנדו שיאתחל מחדש מסגרות ותהליכים חינוכיים וחברתיים. יש להרחיב את ההגדרה של 'קד"צ', להוריד את חומות הכניסה לכלל צעירות וצעירי ישראל ולהוביל שינוי בו תיבנה מנהיגות מגוונת, מרובת מגזרים. על ידי שינוי הפרדיגמה והרחבת שנת המפנה לכלל ישראל תתאפשר חשיפה, היכרות, למידה ומחשבה משותפים לצעירות וצעירים רבים שיהפכו ברבות הימים לשליחים ומובילים של מסע ישראלי משותף ורחב, כזה שיאפשר לכתוב סיפור ישראלי מחודש ומכיל יותר לכולנו.
ערן שוורץ הוא מנכ"ל בית יגאל אלון, מרכז חינוכי וחברתי לקידום מנהיגות ראויה וחברה שוויונית.