73 שנים עברו ומוניה שביט, בן 91, זוכר כל שניה מאז; זו היתה שעת בוקר מוקדמת ביום הראשון בחייה של מדינת ישראל. ערב קודם, לפני כניסת השבת, הכריז דוד בן גוריון על עצמאות מדינת ישראל.
בקרב עקוב מדם בו השתתף, שביט נפצע קשה וחולץ על ידי חובש שנשלח למקום. שניות אחרי שהוא הוכנס לרכב הפינוי, החובש נהרג. שנים הוא ביקש לדעת מי היה אותו חייל צעיר שעזר לו. רק לאחרונה נודעה לו סוף-סוף זהותו; אותו חובש אמיץ היה אריק פניגשטיין, נער בן 18. פניגשטיין הוא ההרוג הראשון של כוח המגן הישראלי, לאחר קום המדינה.
בשבת, 15 במאי 1948, הוטל על שביט וחבריו מפלוגת "נועם" בגדוד "מוריה" לנסות ולקבוע עובדות בשטח, אחרי עזיבת הכוחות הבריטים את ירושלים. "רצנו מזרחה והגענו ל'גן העיר'", הוא תאר. הליגיון הירדני היה במרוץ זהה מכיוון מזרח ושני הכוחות נפגשו זה מול זה. שביט שנולד בנשר, היה אז נער צעיר שנשלח לירושלים. הוא תיאר קרב שבו החיילים הישראלים והירדנים ראו כל אחד את עיניו של היריב, ניצבים בפתחי חלונות בתים משני צדי הרחוב, כעשרה מטרים הפרידו ביניהם.
שביט וחבריו לקרב נלחמו מתוך משרדי בניין "אנגלו-פלסטינה", יורים לעבר החיילים הירדנים שממול. "מדי פעם הם יצאו מהבתים בהם הם תפסו מחסה. הם היו יוצאים בזוגות; חייל עם תת-מקלע טומיגן היה יורה לעברנו וחברו היה זורק רימון יד לכיוון שלנו. אני פגעתי בכמה מהם, אלא שבפעם האחרונה רימון היד שהם זרקו נכנס דרך החלון שבו עמדתי. אני זוכר את הרימון עף לעברי ונופל על ארון שהשכבנו על צידו מוקדם יותר. אני והחברים שלי נשכבנו על הריצפה ואז נשמע פיצוץ", נזכר שביט.
אחת מידיו של שביט ספגה רסיסים רבים. גיד נקרע, עצם התרסקה ורסיס אחד אף חדר מהכתף והגיע לחזה. הוא שכב פצוע ומדמם עד שנאמר לו שהגיע רכב לפנות אותו ואת שאר פצועי הקרבות שהיו בבניין. "לאיזור הבניין הגיע רכב משוריין שנסע לאחור. מהרכב יצא חובש. היה תלוי עליו תיק חובש. בצידו השני של הגוף, על מותניו, היו רימוני יד", נזכר שביט. "הוא עמד ליד הרכב ובפרקי זמן קצובים צעק לנו- 'צאו'. באותו זמן מישהו שעמד לצידו ירה לחיפוי ואז פצוע היה יוצא מהבניין ונכנס לרכב. כשהגיע תורי רצתי לרכב, ירו לכיווני ולא פגעו בי. החובש סגר את הדלתות וצעק לנהג 'סע'. הרכב התחיל לזוז ואז נשמע פיצוץ חזק. זה היה ממש קול נפץ אדיר", שחזר. כעבור זמן קצר התברר כי כדור רובה פגע ברימוני היד שהיו לצד גופו של החובש. הרימונים התפוצצו והוא נהרג במקום.
שביט פונה למרפאה מאולתרת, לדבריו מלבד חבישות לא היה ניתן להעניק טיפול טוב יותר והפסקות החשמל שהיו בעיר לא אפשרו לעשות צילום רנטגן כדי לזהות את מיקום הרסיס שחדר לגופו. כעבור שמונה ימים ניתן היה לפנות את הפצועים לכיוון מישור החוף. הוא אושפז בבית החולים דג'אני ביפו. את הרסיס כבר לא היה כדאי להוציא, מחשש כי בניתוח יגרם לו נזק חמור יותר. הוא מדבר בביטול על אותה פציעה וגאה כי לא הוגדר כנכה צה"ל. חילופי עונות מעוררים כאבים בידו ומזכירים לו את הפציעה. עם השנים, שביט היה לסגן אלוף במילואים בחיל התותחנים.
לאורך השנים ביקש לדעת מי היה אותו חובש שחילץ אותו, אבל הוא לא הצליח לאתר את שמו. "באותם ימים היה בלאגן נוראי וחוסר סדר מוחלט. היתה רק מטרה אחת- לשמור על החיים, לנצח ולהציל את המדינה", הסביר את הקושי באיתור שמו של החובש. לאחרונה סיפר את הסיפור לבנו, הד"ר גיל שביט, והביע את רצונו לגלות את שם החובש. לא היה לו כל קצה חוט שיכול היה להוביל לזיהויו. מספר פרטים שהעלה אף היו שגויים והקשו עוד יותר על מלאכת האיתור.
בנו בדק באתר "יזכור" של משרד הביטחון ובו כל שמותיהם של הרוגי מערכות ישראל. על פי האתר, באותו יום, 15 במאי 1948, נהרגו בקרבות ברחבי הארץ, 67 ישראלים. מוניה זכר בטעות שלחובש קראו "שמוליק" והוא חשב שהוא היה לוחם אצ"ל. פרטים אלו לא הצטלבו ולא התאימו להרוגים באותו יום בירושלים ובדיעבד התברר כי היו שגויים.
אחד מתוך 67 סיפוריהם של המתים הצטלב עם חלק מתיאורו של שביט. זה סיפורו של אריק (אריה) פניגשטיין. נכתב שם כי ביום סיום המנדט הבריטי, 15 במאי 1948, יצאה היחידה בה שירת אריק מאזור מגרש הרוסים אל עבר העיר העתיקה. סביב השעה חמש לפנות בוקר תקפו לוחמים ערבים, ליד בניין בנק ברקליס, את אנשי ההגנה. במהלך הקרב, פגע כדור אויב ברימון, שהיה בכליו של אריק פניגשטיין. הפיצוץ הרג אותו מיידית. בן 18 וחודשיים היה במותו.
רב-פקד שלומי שטרית, מפקד בית מורשת של משטרת ישראל, אמר כי באתר ההנצחה המרכזי לחללי מערכות ישראל שבהר הרצל, שמו של פניגשטיין הוא הראשון אשר מופיע לאחר הקמתה של מדינת ישראל. הוא נהרג 12 שעות אחרי שבן גוריון הכריז על עצמאות מדינת ישראל.
אריק פניגשטיין נולד בשנת 1929 בירושלים לזאב ובת שבע. אביו היה מוזיקאי וניגן על כלי נשיפה בתזמורת המשטרה. אריק הלך בעקבותיו. בגיל 16 כבר התקבל לתזמורת המשטרה גם הוא ובעקבות כך עזב את הגימנסיה שבה למד. ביום התאמן עם התזמורת ואחר הצהריים היה הולך ללמוד לימודי ערב. במקביל, שירת בארגון ההגנה.
המוסיקאי המצטיין חילץ תחת אש
אריק הצטיין בנגינה באבוב והיה גם פסנתרן טוב. לצד נגינה בתזמורת המשטרה, השתתף בתזמורת הרדיו והאופרה והיה מרצה בתורת כלי-הנשיפה בקונסרבטוריון הירושלמי. הקונסרבטוריון רצה לשלוח אותו להשתלמות בחו"ל, אולם הוא סירב לצאת את הארץ בימי המאבק.
לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 1947, עזב אריק את התזמורת והצטרף ליחידה של מלווי שיירות. בשל אי-הסדר ששרר באותה העת נשאר ברשימות כאיש משטרה. שטרית הסביר כי לפי חוק כל שוטר שהיה במשטרת המנדט עבר למשטרת ישראל. פניגשטיין שעבר עוד לפני כן לשורות ההגנה, נותר ברשימות כשוטר.
הוא עבר קורס חובשים במסגרת ההגנה והוצב כחובש פלוגתי בחיל המשמר (חי"מ). במסגרת זו לחם בקרבות מסביב לירושלים ואף נפצע. בקרב מוקדם בבוקר שבת, 15 במאי, נהרג בעת שחילץ פצועים.
לצד שני הורים כואבים, הותיר אחות, גינה, בת שנה וחצי ואח, אפרים, בן 12.יחד עם 21 חללים נוספים מקרבות בירושלים, נקבר אריק בקבר ארעי בסנהדריה ובספטמבר 1951 הועברו הגופות לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
זאב, האב השכול, שהיה מוכר כאדם חזק וקשוח, ניהל וניצח על תזמורת הנוער של ירושלים. בזמן מאורעות 1936-1939 לחם להגנת האוכלוסיה היהודית בעיר העתיקה בירושלים. "הוא לא החצין רגשות" מספרים במשפחתו. רק יום אחד בשנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהוא לבוש בחליפת שלושה חלקים שהיה לובש רק באותו יום, היה פורץ בבכי וכורע על קבר בנו.
"זה זיכרון שחקוק חזק חזק בזכרונות ילדותי" כתב אריעד, בנה של גינה שקראה לו על שם אחיה. את הדברים כתב לגיל ומוניה שביט אחרי הקשר שיצרו עם אמו ודודו.
"גם כשאני ובני-דודי האהובים היינו מגיעים עם מדים ודרגות הקצונה ללוות את סבא לקבר, עדיין המראה היה קשה ומחזק את המציאות שאיתה חי מדי יום סבא שלי ועדיין חיים אמא שלי ואפרה (אפרים), דודי", הוסיף אריעד.
הזיכרון שליווה כל השנים את מוניה שביט מרגעי חייו האחרונים של אריק פניגשטיין, הפך כעת גם לחלק מפיסות הזיכרון שבני משפחת פניגשטיין נוצרים בלבם. בחודש הקרוב, מוניה ובניו יפגשו לראשונה עם אחיו של פניגשטיין.