על עזרת ישראל ועל אחדות ישראל

פגישתי הראשונה עם היהדות הרפורמית זימנה לי חוויה קשה. היה זה בראשית שנות ה-90 באומהה נברסקה. השתתפתי בכנס של הקתדרה לתרבות יהודית על שם פיליפ ואתל קלוצניק שליד אוניברסיטת קרייטון. מופקד הקתדרה פרופ' מנחם מור שאל האם אהיה מוכן להעביר הרצאה במסגרת תפילת ערב שבת בבית הכנסת הרפורמי בעיר. נעניתי.

לא נרעשתי מהישיבה המעורבת, גם לא מהעובדה שלפני התיבה עברה חזנית ואפילו לא מהשימוש ברמקול. בכל אלה נפגשתי גם בבתי כנסת קונסרבטיביים. מה שדקר את העין היה העובדה שקהל המתפללים ובתוכם הרב התפללו בגילוי ראש. מלבדי היה עוד מתפלל קשיש אחד שחבש כיפה. אמנם זכרתי שאבי המנוח, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, סיפר לי שבכניסה לבית הכנסת הנאולוגי בברלין היה קבוע שלט שהכריז "בבית כנסת זה אין חובה להסיר את הכובע", ובכל זאת אין דומה שמיעה למראה עיניים.

ועם זאת אני סובר שהיהדות הרפורמית, כמוה כקונסרבטיבית, עושה שירות לעם ישראל. מעבר לעובדה שכל קהילה זכאית לחופש דת ופולחן הרי עם כל ההבדל המתבקש אנו זוכרים שהרב שך הגדיר את חב"ד "הכת הכי קרובה ליהדות".

אלא שלא בכך המדובר. הבטתי בקהל הרב שמילא את בית הכנסת ושאלתי את עצמי כמה מבין הנאספים הם יהודים כהגדרתם בשולחן ערוך. לא היה לי ספק שהיו מביניהם שלא נולדו לאם יהודייה. כיוצא בזה היה לי ברור שיושבים לפניי בני זוג שרק אחד מהם יהודי. והשאלה הייתה כיצד ראוי לנהוג בהם. אפשר לנהוג כשמאי שדחה באמת הבניין שבידו נוכרי שביקש להתגייר ובלבד שילמדו תורה כשהוא עומד על רגל אחת. כך גם נוכרי שהצהיר שהוא מאמין בתורה שבכתב אך לא בתורה שבעל-פה וכיוצא בזה נוכרי שביקש להתגייר על מנת שייעשה כהן גדול. לעומתו קיבל הלל את כל השלושה וגיירם. "לימים", מספר התלמוד, "נזדווגו שלושתן למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

ושוב, אין הנדון דומה לראייה. הלל שגיירם עשה כן בתקווה שייעשו יהודים לכל דבר. לא כן הנוכרים שמסתפחים על הקהילות הליברליות מבלי שעברו טקס גיור כלשהו. אפס השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא מה נרוויח מהרחקתם. המציאות הנה שבלא מעט ארצות אחוז נישואי התערובת עולה על מחצית. האם נוותר עליהם?

לאחר מאבק אלים בנשות הכותל שביקשו להתפלל בכותל המערבי נמצאה פשרה. ברחבת הכותל תתקיים התפילה כהלכה האורתודוקסית ואילו התנועות הליברליות תוכלנה להתפלל ב"עזרת ישראל" המרוחקת. לא בנקל הסכימו התנועות למתווה הכותל בו ראו הגלייה שלהם. ואולם אף כבשת רש זו ביקשו מי שרואים עצמם כשוטריו של הקב"ה לגזול.

ביוזמתו של מרכז ליב"ה ובעידודו של רב הכותל הגיעו צעירים ל"עזרת ישראל" והפריעו לקריאת מגילת איכה. אירוני הוא שמרכז ליב"ה מגדיר עצמו כ"פועל לחיזוק זהותה היהודית של המדינה מתוך אמונה כי ככל שמדינת ישראל תהיה מחוברת יותר ליהדותה, למסורתה ולשורשיה, היא תתחזק ותתנהל באופן נכון יותר אל מול אתגרי השעה".

התופעה המעודדת היא שמנהיגים אורטודוקסיים מובילים, ובהם הרב בני לאו והרב רפי פויירשטיין, יצאו חוצץ נגד הפורעים.

הרב פויירשטיין כתב: "מדהים שבלילה שבו אנחנו מבטאים את הכאב על פירות באושים של שנאת החינם שהביאה לחורבן המקדש והחלה את הגלות הארורה, בלילה זה לובש המאבק הלגיטימי כשלעצמו על זהותה היהודית של המדינה, פנים מכוערות ואלימות".

הרב בני לאו כתב "בדמע": "אני שואל את קברניטי המלחמה הזו - מי ניצח את מי? מהי תוצאת הקרב הזה? האם בזכות המלחמה הקדושה הזו יתקרב יהודי אחד למסורת אבותיו? האם בזכות הכיבוש הזה יגיע מישהו חדש לכותל הישן או החדש".

הגדיל עשות הרב אליעזר מלמד, מראשי הרבנים החרד"לים, שקרא לרב הכותל לקדם את בני התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בברכת ברוכים הבאים, יעודד אותם להגיע לכותל וידאג לצרכיהם שכן יש "לשמוח על כך שעוד אחים יהודים קשורים למקום המקדש, ועוד אחים רוצים להתפלל לאבינו שבשמיים". הרב מלמד לא הסתיר שהתנועות הללו מהוות "תופעה לא רצוייה... אך שמכיוון שלא ניתן לבטל את התופעה, יש לנסות להתמודד עימה. בשלב הראשון, כאשר היה נדמה שאפשר לבטל את הרפורמה, ניתן להבין את המחלוקת. אולם לאחר שלצערנו כבר נוצרו במות שונות, ולמדנו שהמלחמות לא הועילו, אין להמשיך במחלוקת ולהעמיק ולהרחיב את הקרע בישראל. ובמיוחד לא בירושלים עיר קודשנו, שעושה את כל ישראל חברים".

כצפוי, דברים אלה לא נותרו ללא מענה. הגדיל עשות הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים, שקבע שהרב מלמד "נפל לבור תחתית" וקרא לו "שיזרוק את הכיפה שלו". מאז ששלישיית ליצמן-גפני-דרעי התייצבה בטקס מגוחך של מעין בית-דין והתנפלה על ראש הממשלה בנט נוצרה תופעה חדשה - כבר לא צריך להיות אנטישמי כדי לקרוא ליהודי להשליך את הכיפה. אדרבא, מי שמטיל פירוד בעם ישראל מן הראוי שישליך את המגבעת ואת השטריימל. לא קידוש השם הוא עושה אלא חילולו.

הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של הארגון הבינלאומי לחופש הדת.