הזנחה, התעללות מחרידה, אלימות בכל מקום ובעיקר חוסר אכפתיות בטיפול - כך נראו בתי "המשוגעים" (כך הם כונו אז) של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים להיווסדה. אותם מוסדות עלובים, קלטו אליהם רבבות אנשים מוכי גורל שמלחמת העולם השנייה ובעיקר השואה הותירה בהם ובנפשם צלקות.
באותם זמנים, מחלות הנפש היו מטרד של ממש עבור המערכת והממשלה ובעיה שיש להחביאה (בטח לא לטפל בה) במוסדות סגורים מהעין ורחוקים מכל יישוב. מאז, החל תהליך התקדמות איטי והדרגתי, ששיאו בסוף שנות ה-90, כאשר מדינת ישראל הבינה שהדרך הטובה ביותר לטיפול באותם נשים וגברים בעלי קשיים נפשיים היא שיקומם והחזרתם לחיים נורמליים, בצל מחלת הנפש ממנה הם סובלים.
גם המוסדות עברו מהפכה של ממש ומבניינים מטים לנפול בעלי ריהוט מרופט וריח קשה מנשוא, הפכו ברובם בשנים האחרונות למוסדות שיקומיים ברמה גבוהה, שאמורים לתת למשוקמים את התחושה האמיתית של בית וקהילה. אלא, שהתהליך הזה נעצר ובשנים האחרונות אף גווע לאיטו. אם יש משהו נורא לשיקומם של אותם מטופלים, שמחלות הנפש מכות בהם, הוא הקפאה של המצב. עבורם, אותה הקפאה היא גזר דין מוות למאמצי השיקום שלהם.
טוב עשה שר הבריאות הנכנס ניצן הורוביץ שבחר להתחיל את סיוריו כשר החדש דווקא בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל. גם האמירה שלו בתום הסיור, לפיה "יותר מדי שנים שבריאות הנפש היא החצר האחורית של מערכת הבריאות", היא חשובה במיוחד, כמו גם ההבטחה שלו להעמיד את תחום בריאות הנפש בחזית העשייה של משרדו.
אבל, השר צריך להבין שבצד התהליך המיידי שמטופלי הנפש עוברים במחלקות הסגורות והפתוחות של בתי החולים הפסיכיאטריים ברחבי הארץ - הוויסות המרכזי של תהליך השיקום והריפוי שלהם, בדרך חזרה לחיים נורמליים בחברה, מתקיים בהוסטלים ובמתחמי דיור בכל רחבי הארץ. כחלק בלתי נפרד משרשרת הריפוי, ממש מיד לאחר היציאה מאותן מחלקות. מסגרות אלו, שהוזנחו שנים ארוכות, זקוקות לרפורמה עמוקה, שחייבת לקרות מוקדם ככל האפשר.
בשבועות האחרונים הוצפה רשת הפייסבוק בפוסטים נוסטלגיים שחזרו אחורה אל שנת 2009, כן אותה שנה שבה החלה תקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש מממשלה. אלא, שחוץ מעליית נתניהו לשלטון, שנת 2009 הייתה מכוננת בעולם בריאות הנפש בישראל - זו הייתה השנה האחרונה שבה נקבעו תקני כוח האדם לטיפול בנפגעי הנפש. כלומר, במשך 12 השנים האחרונות הייתה עליה מתמדת בכמות המטופלים - אך כמות כוח האדם שטיפלה בהם לא השתנתה.
למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שבמדינת ישראל מספר תחנות הדלק היה נשאר זהה ב-12 השנים האחרונות, בצד הגידול במספר המכונית שמפוקקות את דרכנו לעבודה מדי בוקר. קל לשער את התורים שהיו נקווים בפתחן של תחנות הדלק כתוצאה מחוסר ההתאמה המהותי ביחס - ממש כפי שקורה כעת בהוסטלים של הדיור המוגן של אותם מטופלי נפש. כל זה עוד מתגמד כאשר מבינים מה הסכום שמשרד הבריאות מעניק לאותם אנשים שרוצים להשתקם בקהילה: 770 שקלים עבור שכירת דירה לחודש. נסו אתם למצוא דירה נורמלית (עם שותפים או בלי - במחיר הזה זה ממש לא רלוונטי) במקום שפוי במרכז הארץ, בצפונה או בדרומה.
דיור בדירה שכורה, הוא בדיוק המשמעות של חיים תקינים, וכן, אני מדבר על חיים אמיתיים שבהם ישנים בדירה שכורה, עובדים בעבודה נורמלית, נפגשים עם חברים ויוצאים לבלות בערב. זה האתגר הגדול של עשרות אלפי בעלי קשיים נפשיים במדינת ישראל. יותר מכך, מדובר באתגר הגדול של מדינת ישראל. נשים רגע בצד את התועלת הכלכלית העצומה של אנשים שמצטרפים לשוק התעסוקה ואת החיסכון האדיר בטיפול באותם אנשים, העובדה שאותם דיירים בהוסטלים חוזרים לקהילה היא חלום שמוגשם יום יום.
חלום שאם הייתם שואלים עליו את אנשי בריאות הנפש במדינת ישראל לפני 25 שנה, הם היו צוחקים לכם בפנים. הסתיימו הימים של מוסדות ש"כלאו" את אותם בעלי קשיים נפשיים לכל חייהם - כעת, כבר מובן לכולם וגם מוכח מחקרית שהטיפול הטוב ביותר הוא חזרה לקהילה - וחזרה לקהילה חייבת להיות בראש סולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות ושר הבריאות ניצן הורביץ בראשם.
אבישי פריזדה הוא מנכ"ל קבוצת גיא המפעילה רצף שירותים לצעירים עם קשיים נפשיים ורגשיים