למרות שהפסיד לא מעט בחייו, לבנימין נתניהו תדמית מובהקת של ווינר. מה עושים כשהמציאות לא מתיישרת עם התדמית? גם לנו, שהפלגנו בשבחו, ביכולותיו, באינסופיותו ונצחיותו, קשה לעכל את חמיצותו הלוזרית של ביבי הנוכחי. עכשיו, תתארו לעצמכם כמה זה קשה עבורו. 12 שנות שלטון שהחלו ביציבות ורוגע יחסי והפכו למערבולת כאוטית, יצרית ופלילית, לא הולכות ברגל.
קשה לו להתרגל לעובדה שאין שיירה, כמעט ואין מאבטחים, אין גדודי עסקנים, שתדלנים, מלחכי פנכה וחנפנים שסרים למרותו בכל רגע נתון. קשה לו מאוד עם זה שלא באמת מחכים למוצא פיו, שלא מממנים את כל מה שמונח על שולחנו, ששליטתו בסדר היום מוגבלת. הוא ממאן להשלים עם העובדה שההחלטות שהוא מקבל לא חורצות את גורל האומה, אלא בקושי את גורלם של קומץ קיביצערים המחזרים עדיין על פתחו. הוא, שבהינף אצבע היה מרקיד את ראש המוסד, מזחיל את הרמטכ"ל ומשפיל את השרים הבכירים ביותר, מוצא את עצמו מקושש תשומת לב. תהליך הגמילה של בנימין נתניהו מעוצמת השלטון קשה ומייסר. מה שאנחנו רואים כרגע, זה בעצם קריז.
הלילות הלבנים בכנסת מקיזים, בעיקר, את דמה של האופוזיציה. יושבים שם יהודים כישראל כץ, בן 65, צחי הנגבי, 64, אבי דיכטר, 68, חיים כץ, 73, ניר ברקת, 61, יובל שטייניץ, 63, יולי אדלשטיין, 62, ומנקרים על כפתורי ההצבעה. מדי פעם תוקע מישהו מרפק בצלעותיהם כדי שלא יחמיצו הצבעה על הסתייגות 265/ז' של הצעת חוק זניחה כלשהי. הם היו שרים, ראשי עיר, ראשי שב"כ, אלופים בצה"ל, הם ניהלו מערכות, הם התרגלו לנהגים, לשכות מפוארות, נסיעות מרופדות וגינוני שלטון. עכשיו הם עבדים קשי יום של מישהו שמאמין שתיכף ומיד הוא חוזר.
"שמע, הכל מתחיל ונגמר בזה שביבי דווקא מעדיף להישאר בכנסת, ולא לחזור מוקדם בערב הביתה", אמר לי השבוע אחד מהם, "אז כולנו משלמים". זאת, ועוד: מולם, שרי קואליציית הטלאים המוזרה שהרכיבו נפתלי בנט ויאיר לפיד, מנמנמים במיטותיהם כתינוקות מאושרים, בפיג'מות עליזות ושירי ערש נעימים. החוק הנורבגי המורחב שיגר את השרים למשרדיהם ולכנסת פרצו, במקומם, ח"כים צעירים ורעננים שעצם ההסתופפות בסביבתם של ישראל כץ וחבריו היא סוג של התרגשות. בתנאים האלה, הקואליציה הזו תשרוד לנצח.
ביבי חייב למצוא לעצמו תעסוקה כלשהי, הצדקה כלשהי, דרייב כלשהו. אז מה עושים? מה שאפשר. כלומר, מתקשרים לאלברט בורלא. כבר הוסבר לנו שהנ"ל בעל לב יהודי חם וגינונים אירופיים. הוא לא יסנן את ביבי, לפחות לא מיד. אולי בהמשך. בעוד ההתפרצות הרביעית של הקורונה טורדת את מנוחתנו ומטרילה את הממשלה, התחפש נתניהו למקבל ההחלטות והתקשר למנכ"לי פייזר ומודרנה כדי להשיא להם עצות ובעיקר כדי לדווח לנו על כל זה אחר כך.
מה כבר יכול להיות? בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אפשר בהחלט להגיד שזה לא עולה כסף. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק. אם הקורונה תתגבר, התחלואה תמריא והתמותה תחזור, ביבי יוכל תמיד להגיד שהזהיר, שאמר, שהפציר, שהתקשר ושניסה לעזור. אם לא, אף אחד לא יזכור שום דבר.
הוא מעולם לא נראה כה פתטי. ראשית, כי אין מחסור בחיסונים. שנית, כי אין המלצה לתת את הזריקה השלישית. לא של האמריקנים, לא של האירופים, אפילו לא של משרד הבריאות שלנו. שלישית, כי אין עדיין חיסון מותאם לווריאנט דלתא. רביעית, כי הוא עצמו לא רלוונטי, אין לו מנדט לדבר עם אף אחד ואין לו יכולת לקבל החלטות. אבל הגמילה קשה, חשבון הסלולר ממומן, עדיין, על ידי המדינה, אז יאללה, מחייגים וכמובן שגם מדווחים. נכון, זה כבר לא פותח מהדורות, אבל זה יותר טוב מכלום.
לנתניהו יש לא מעט זכויות בעניין החיסונים. האלרמיזם הטבעי שלו, הנטייה שלו להיכנס לתבהלה הרבה לפני כולם, פעלה הפעם לטובתנו. הוא לא "הביא את החיסונים" באופן אישי, זו הייתה עבודה של רבים במשרד הבריאות, אבל הוא כן זה שחתר בכל הכוח למגע ונדנד לבורלא ולאחרים. יחד עם זאת, הוא גם חתום על 6,400 מתים, הרבה יותר ממה שמצופה ממדינה כישראל לספוג, בהשוואה למספרים בעולם.
"הגעתי למסקנה שמדינת ישראל חייבת להזרים מיד מיליוני חיסונים", אמר נתניהו בסרטון שהפיץ שלשום, "היא חייבת להתחיל מיד לתת את החיסון השלישי לאוכלוסיה הבוגרת, זו הדרך היחידה להגן על האוכלוסייה". האיש לא הקים ממשלת צללים, אבל כנראה שיש לו מעבדה ומרפאת צללים הפועלת במקביל למשרד הבריאות ויועציו.
אפילו יהודי רך דיבור כמנכ"ל משרד הבריאות הפרופ' נחמן אש, נאלץ להגיב לדבריו המופרכים של נתניהו: "אני לא יודע אם זה מסייע ולא אם זה מחבל, אנחנו בסופו של דבר מחליטים באופן עצמאי, הקשר שלנו הוא ישיר, גם עם מודרנה וגם עם פייזר, אנחנו לא צריכים את הסיוע הזה, בוא נגיד כך, בסוף צריך לקבל את ההחלטה על ידי אנשי מקצוע בצורה מקצועית, צריך להשאיר את זה לאנשי המקצוע".
הפרופ' אש, יהודי עדין, ניסה להצניע את הביקורת, אבל במסדרונות משרד הבריאות היא נשמעת בצורה בוטה יותר: כשאתה מתקשר לחברת התרופות מאחורי גבה של הממשלה, אתה פשוט מחבל בלגיטימציה של הממשלה ובאוטוריטה שלה, אמר גורם בכיר במשרד אתמול, מה בורלא אמור לחשוב עכשיו על הדרך בה מתקבלות כאן ההחלטות והאם הוא צריך לדווח לנתניהו על המגעים שלו עם ממשלת ישראל?
במילים אחרות, הניסיון של נתניהו להיאחז בקרנות המודרנה כדי לשמר רלוונטיות מכמיר לב, אבל גם יכול להזיק. שפת הגוף שלו בסרטון שהפיץ השבוע זועקת זעקה אילמת: הוא משלב את כפות ידיו במה שנראה כסוג של תחינה. הוא זקוק לתשומת לב, לרלוונטיות, להכרה. אולי צריך לענות לו באותה מטבע ולבקש יפה, אולי אפילו להתחנן: ביבי, הנח לנו. שחרר. אתה יו"ר האופוזיציה. אתה עושה עבודה מצוינת באופוזיציה. תן לממשלה לנהל את ענייני המדינה בשקט.
זה כנראה לא יקרה. זה מנוגד לאופי שלו, לגנטיקה שלו, לתחושתו שרומה, שכויס, שגנבו לו את השלטון שרשום על שמו בטאבו. כך גם הביביסטים, שחלק מהם ממשיכים להתבוסס בחמיצות שיכולה גם להיות מסוכנת. כשטיפוס כמו עמי מסיקה, ביביסט על מלא המתהדר ב"בוק" צילומים עשיר עם נתניהו וחבורתו, מתנפל עם סכין ארוכה ודוקר באמוק את תמונותיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד במהלך הפגנה של קומץ ביביסטים בירושלים, נורה אדומה כלשהי צריכה להידלק איפשהו.
הביביזם עדיין כאן, איתנו, חי, בועט, מגדף ומחרף את כל מי שמעז לקבל את כללי המשחק ולהשלים עם המציאותהמורדת. נכון, ניבעים סדקים. צחי הנגבי מודה שהממשלה הנוכחית אינה ממשלת שמאל, ישראל כ"ץ מספר שאפשר היה להקים ממשלת ימין "על מלא" לו רק נתניהו היה משחרר למישהו אחר בליכוד את המושכות, ניר ברקת עובד סביב השעון בבניית פסאדה של ראש ממשלה. גם בקרב החיילים הפשוטים מתחילה מגמה מסוכנת: פה ושם מצליחים אנשים ללעלע את הביטוי "ראש הממשלה נפתלי בנט" ולפעמים גם מרחיקים לכת ומכנים את הוד נתניהותו כ"ראש האופוזיציה". פה ושם מחלחלת התובנה שהמציאות הזו לא תשתנה בקלות.
כמו בסרטים המצוירים של פעם, כשהמרדף היה מסתיים מעבר לצוק ומשתתפיו היו מצליחים לבצע עוד כמה צעדים מהירים ומבוהלים "על ריק", בטרם יצנחו לתהום, כך גם הביביסטים. הם עוד לא נחבטו בקרקע הטרשית של המדבר הפוליטי. הם עדיין רצים "על ריק", נושמים אוויר פסגות, בטרם יטעמו עפר.
הטור המלא - היום במעריב