היום קשה לדמיין שבדרומה של רעננה, שעד לפני 40 שנה כלל לא הייתה עיר, שכן פרדס רחב ידיים. רק רחוב בשם "פרדס משותף" עוד מזכיר זאת. בקצה הרחוב, נמצאת כיכר בשם "ילדי רעננה", שם שאוצר בתוכו טרגדיה קשה שהתרחשה בתוך אותו פרדס. כעת, קבוצת מתנדבים מבקשת להנציח את זכרם של חמישה נערים, שנורו למוות במקום בידי חיילים בריטים בשעה שעסקו באימונים של מחתרת לח"י (לוחמי חירות ישראל), לפני 74 שנים, באמצעות הקמת אנדרטה לזכר הנערים בכיכר.
ב-12 בנובמבר 1947, בסביבות השעה 9:00, החלו לזרום לעבר רעננה כוחות גדולים של שוטרים וחיילים בריטים. ניכר היה שההכנות של כוחות הביטחון הבריטיים היו למבצע רציני; בעיתון "הבוקר" נקבו במספר של אלף חיילים ושוטרים שהקיפו שטח של אלף דונם פרדסים, ב"על המשמר" ציינו כי "הייתה ניכרת במושבה תנועת צבא רבה ואווירון חג מעל פני המושבה". ב"דבר" נכתב כי מדובר היה "בפלוגה חזקה", שכללה "טאנקים ומכוניות אלחוט". עדי ראייה תיארו קבוצה גדולה של כמאה חיילים, שאותם הובילו אנשי בולשת מצוידים במפות ש"התנהגו כאילו באו למטרה ברורה מלכתחילה".
הכוח צעד "על פני דרך חול ארעי", כתיאור עיתון "הבוקר", לכיוון "משק עזרא", שהיה מוכר גם בשם "אזור 160". בשטח המשק שכן בית, שלפי עיתון אחד היה שייך ל"יהודי בגדדי" ובעיתון אחר גם צוין שהיה שייך ל"משפחת שרבני מיוצאי עיראק". בבית המבודד, שתושבי העיר ידעו כי הוא ריק מדיירים, ערכה מחתרת לח"י אימונים. מדובר היה באזור שהתאים למשימה זו - מוקף פרדסים, מבודד וכזה שתנועת בני אדם בו הייתה דלילה ביותר.
יאיר שטרן, יו"ר העמותה להנצחת מורשת לח"י, ובנו של אברהם "יאיר" שטרן, מייסד ומפקד הארגון, אמר כי "בבית הזה היו מעבירים אימונים בנשק לנערים שהתנדבו ללח"י". לדבריו, "בכל מחזור כזה השתתפו כעשרה נערים והמדריך עצמו היה בן 19-18. מדובר בעיקר באימונים של פירוק והרכבת נשק ולא בירי, מחשש שיתגלו". אלא, שהפעילות בבית שבלב הפרדסים נחשפה. בלח"י חשדו כי היה זה רועה ערבי שעבר במקום וראה את הנערים מתאמנים. נער שעמד בעמדת תצפית צעק לחבריו כי האנגלים מתקרבים ואלו יצאו מהבית והחלו במנוסה.
על פי העדויות, החיילים והשוטרים הבריטים פתחו באש שנועדה לפגוע בבורחים. ארבעה מהם נהרגו במקום: שרה בלסקי בת ה-18 שכונתה "חמדה", לאה גינצלר "רות" בת ה-16, שלום מחרובסקי "אריאל" בן ה-16, ומפקדם יצחק מוסקוביץ' "יגאל" בן ה-19. יהודית כהן-מגורי "אורה" בת ה-15, מתה מפצעיה כעבור יום. רצח החמישה עורר גל של כעס ביישוב העברי, גם מצד אלו שהתנגדו ללח"י. כך למשל, במאמר המערכת של עיתון "דבר", שייצג את הזרם המרכזי ביישוב והתנגד לארגוני "הפורשים", נכתב כי "הטבח הזה של חמש נפשות מעורר את השאלה: מדוע יורים הרובים, האקדחים ותתי-המקלעים בקלות כזאת?".
"הממשלה הודיעה כי הנערים והנערות פתחו באש אל אנשי הצבא והמשטרה והללו השיבו אש. התיאורים שהגיעו לעיתונות אינם מאשרים הודעה זו, אלא שהנערים והנערות הופתעו והחלו בורחים - אכן עם נשק ביד - וכוחות השלטון ירו אל הבורחים, הרגום ופצעום", נכתב באותו מאמר מערכת, והכותב שאל: "ונשאלת השאלה מה הוא החיפזון הזה שביריות אל נערים ונערות בורחים, גם כשיש נשק בידם? מה החיפזון הזה בקיפוח חיי ילדים כמעט, בני 14 ו-16?".
האירוע הקשה התרחש בשיאם של ימים סוערים בארץ, כאשר הרגע המכריע שבו תוצג תוכנית חלוקת ארץ ישראל עמד להגיע. בארצות הברית עסקה בנושא קבוצת עבודה, ומדי יום הגיעו דיווחים שונים שיצרו תערובת של חרדה וציפיות. כך, ביום שאחרי הטבח ברעננה גם פורסמו ידיעות על הוויכוחים סביב סימוני הגבולות העתידיים. באותו בוקר דיווחו העיתונים על חוסר הסכמות בדיונים, שנסובו על אזורי הגלבוע, צריפין, ים המלח, לוד ונחל עירון.
גם לגבי יישובים בגליל העליון התמונה לא הייתה ברורה, ובאחד העיתונים צוטט משה שרתוק, שהבהיר כי בכל מקרה העיר תישאר בידי המדינה היהודית: "אין להעלות על הדעת ניתוק צפת". "ארבע ערים קדושות הן ליהודים - ירושלים וחברון, שהן קדושות גם למוסלמים, וצפת וטבריה - שהן קדושות ליהודים בלבד. היהודים אינם יכולים כלל להעלות על הדעת את הוצאתה של צפת מהמדינה היהודית", כתב שרתוק.
"מה החיפזון שביריות אל נערים ונערות בורחים?", לאה גינצלר
גם המדיניות הבריטית, שלא נענתה לבקשות לחדול ממדיניות הספר הלבן שמנעה כניסת יהודים לארץ ישראל והגבילה רכישת קרקעות, הוסיפה לאווירה המתוחה ששררה באותם ימים. המחתרות זינבו בבריטים ופגעו בחיילים ובשוטרים. כך למשל, ביום של הטבח ברעננה נרצח בירי סרג'נט בריטי שישב בבית קפה בחיפה, וארבעת חבריו שהיו עמו, נפצעו. יום לאחר מכן, נרצחו ביריות ארבעה אזרחים בריטים כשיצאו מבית קולנוע בחיפה. הארבעה היו נציגיהם של חברות הנפט "של" ו"סוקוני ואקום" בארץ ישראל.
המשורר נתן אלתרמן נתן ביטוי לטבח הנערים במדור השבועי ה"טור השביעי", שהתפרסם מדי יום שישי בעיתון "דבר". "כשאלתרמן היה כותב משהו, דבריו היו מעוררים הד", מבהיר שטרן. "הטור הזה עורר עניין במיוחד גם משום שאלתרמן היה מזוהה עם הצד השני, עם הזרם שהתנגד ללח"י". באותו טור נתן אלתרמן ביטוי למצב המורכב ששרר בארץ, והפנה אצבע מאשימה לגורמים בעלי העוצמה שהטילו לתוך אותו קונפליקט את הנערים הצעירים, ששילמו על כך בחייהם. לשיר הוא קרא "הילדה השלישית", אחרי שנודע דבר מותה של כהן-מגורי.
"מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל מַחְתֶּרֶת רוֹדָה, שֶׁטָּוְתָה מִסְּבִיבָה רְשָׁתוֹת בַּמַּחְשָׁך?...", כתב בכעס על ארגון לח"י שגייס את הנערה. על הבריטים זעם וכתב: "מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל שׁוּרוֹת קַלָּעִים, עֵת הֵטִיחָה בָּהּ אֵשׁ הַפְּלוּגָה הַשְּׁלֵמָה?...". גם על הממסד ועל הזרם המרכזי של היישוב בארץ לא חסך אלתרמן בביקורת: "מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל יִשּׁוּב רַב דֵּעוֹת, מוּל כֻּלָּנוּ, מוּל כָּל הַקָּהָל הָרָגִיל - שֶׁקָּרָא לָהּ 'פּוֹרֶשֶׁת', 'בּוֹגֶדֶת' וְעוֹד, אַךְ הֵעִיר: שֶׁמָּא אַף-עַל-פִּי-כֵן הִיא תּוֹעִיל?".
לדברי שטרן, "שירות של בני נוער לא היה דבר חריג. מדובר היה לרוב בבני 15-13 שהיו מעורבים במאבק. ככל שהתקרבה הקמת המדינה, מספרם הלך וגדל". "הם עסקו בעיקר בהדבקת מודעות, תצפיות ומעקבים אחרי מטרות ולא בלחימה ממש. לעיתים המשפחות לא ידעו על פעילות בניהן", טען שטרן.
לזכר אותם נערים ונערות, כאמור, הוקמה לפני כעשר שנים כיכר. בעמותה להנצחת מורשת לח"י, החליטו שראוי להקים גם אנדרטה במקום. כעת, מגייסת העמותה כסף לצורך הקמת האנדרטה וגם פונה לציבור בבקשה כי יסייע בכך. שטרן ציין כי מול הכיכר פועל בית הספר התיכון "אביב": "השאיפה היא כי התלמידים יהיו מעורבים וילמדו על ההיסטוריה של מה שקרה במקום לפני 74 שנים".