וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

100 שנה לאחר הולדתה, במשפחתה של חנה סנש משוכנעים ששלחו אותה למשימה בלתי אפשרית

17.7.2021 / 7:00

דודי ואיתן, אחייניה של הצנחנית המיתולוגית שנולדה היום לפני מאה שנה, מספרים בריאיון לוואלה! על דרכה של המדינה להנציח את זכרון דודתם ועל האתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביבה. "אני לא רחוק מלהגיד עליה שדמותה נחטפה. לא בטוח שהייתה גרה בישראל אם היתה בחיים"

חנה סנש, גיבורה לאומית, השתמשה בשם הצופן "הגר". אחיינה, דוד (דודי) סנש בן ה-67, אומר שזה לא בכדי. "כמו הגר התנ"כית היא הבינה בעומק לבה שהיא נשלחת למשימה ממנה לא תחזור. גם אלה ששלחו אותה ידעו שהיא לא תחזור. אין לי ספק בזה", הוא אומר. גם אחיו הבכור של דודי, איתן בן ה-72, סבור כך: "הנהגת היישוב באותה תקופה ידעה ששולחים את האנשים האלה למשהו בלתי אפשרי".

את הדברים אומרים השניים לציון מאה שנה להולדתה, מאורע שמצוין היום (שבת), ויש להם "בטן מלאה" על כך שלא מדברים על הנושא, או על כל דבר שעלול לפגום באתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביב הדודה שלהם. "בשנות החמישים מדינת ישראל חיפשה סמלים וגיבורים, והנה שבעים ושלוש שנה אחרי קום המדינה, דבר לא השתנה והטקס המרכזי יהיה צבאי, ועוד בחו"ל", אומר איתן. "להגיד עליה שדמותה נחטפה זה באמת עוצמתי, אבל אני לא רחוק מזה", מוסיף דודי.

חנה סנש, אחד במאי 1939. לשכת העיתונות הממשלתית
"הנהגת היישוב ידעה ששולחים את האנשים האלה למשהו בלתי אפשרי". חנה סנש, 1939/לשכת העיתונות הממשלתית

דודי סנש, שהיה בעצמו שבוי במצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, טוען כי "על הנושא הזה, ועל לא מעט דברים הקשורים בה ובשליחות שלה - מעדיפים לא לדבר". דודי הוא חבר הוועד נגד עינויים, כמו גם עמותת עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה.

דודי טוען שהבין זאת כשפגש אדם שעוסק בעידוד גיוס לצה"ל בבתי ספר, שאמר לו שאחד המיתוסים המרכזיים שהוא מרצה עליהם בחיבור בין יהדות לישראליות הוא זה של הדודה שלו. "אני יודע שאתה שמאלן, אני יודע שיש לך עמדה אחרת ויכול להיות שאתה יודע את האמת, אבל אני לא רוצה לדעת את האמת", אמר האיש לדודי.

"אני לא רגיל לזה בתחום המקצועי שלי שבן אדם לא ירצה לשמוע את האמת", מספר דודי, פסיכולוג קליני. "אין דבר כזה אמת מוחלטת, אבל בין אמת או אמונה, בין מיתוס לאמת, אני הולך על האמת. 'אני לא רוצה לדעת את האמת', הם לא יגידו את זה, אבל הוא לפחות אמר".

לדברי דודי, "שוריקה ברוורמן, שהייתה מצנחני היישוב, אמרה פעם שהיא 'לא יודעת אם חנה הלכה להציל את עמה או את אמה'. במשפחה אנחנו מבליטים את זה. אם אתה שואל אותי אם יכול להיות שהייתה גיבורה ציונית, אבל גם צעירה והרפתקנית, אז אני אומר לך שזה לא רק יכול להיות - בדמות שלה זה גם היה".

חנה סנש אקונומית בשדות ים. ארכיון בית חנה סנש, קיבוץ שדות-ים, אתר רשמי
מאה שנה להולדתה. חנה סנש בשדות ים/אתר רשמי, ארכיון בית חנה סנש, קיבוץ שדות-ים

את התיאורים שקרובים יותר למציאות הוא שמע דרך סבתא שלו קתרינה, אמא של חנה, ודרך אבא שלו גיורא, שהיה אחיה. דודי עצמו הוא הורה לבן ובת, בעוד אחיו איתן הוא אב לשלוש בנות וסבא לשישה נכדים. צמד האחים הם היום שאריה הקרובים ביותר של חנה סנש. "בתור ילד קטן אני הרגשתי שאצל המורה, מנהל בית הספר וכל מבוגר אחר, שהנשימה נעתקת כשהם שומעים את השם שלי - 'סנש?'".

"בשנות ילדותי שמעתי באוזן אחת את מה שאומרים בטקסים, בספרים ובמאמרים, אך באוזן השנייה שמעתי את מה שדליתי משיחות של אבא עם סבתא" העיד דודי. הוא הוסיף כי "הם שוחחו שעות בהונגרית, אולי כדי שאני לא אבין. מעין 'כשתגדל - נספר לך'. הבנתי שיש גם צדדים אחרים. לאט-לאט החלה להצטייר תמונה אחרת, שהיא לכל הפחות אמביוולנטית".

הוא מספר כי לאביו היו ספקות לגבי השליחות של הצנחנית המפורסמת. ספקות אלו צצו בדיעבד כמובן, משום שהוא לא ידע כלל שהיא יוצאת אל השליחות הזו. "יש תמונה מפורסמת שכולם מכירים כשהוא הגיע לארץ", סיפר דודי על אביו. "הוא נעצר והועבר למחנה המעפילים בעתלית, אך חנה אחותו שהייתה כבר קצינה בריטית, הגיעה ובלי בעיה הוציאה אותו משם, יום אחד לפני שיצאה לשליחות. באותו יום הם כבר הלכו אנגז'ה בתל אביב יחד", הוא נזכר.

דודי אמר כי אביו היה גדול מאחותו, חנה סנש, בשנה אחת בסך הכל. "הם היו מאוד קרובים, כמעט תאומים, והיתמות מאביהם בגיל 6-5 קירבה אותם עוד יותר. היא והוא אף הוציאו עיתון, 'הסנשים הקטנים'".

חנה סנש עם אחיה גיורא. באדיבות המשפחה
"הם היו מאוד קרובים, כמעט תאומים". חנה סנש עם אחיה, גיורא/באדיבות המשפחה

"היא הייתה ילדה טובה, מופנמת. עוזרת הרבה לאמא, שנותרה אלמנה. אם הייתה עוברת את נעוריה עכשיו בטח לא היה לה חשבון אינסטגרם", הוא מספר עליה, ומרחיב על הקשר שלה עם אחיה. "הם היו תאומי נפש. יפים, אך שונים. היא הייתה מאד מעמיקה רגשית ומעמיקה בכל דבר שעסקה בו. היא אהבה קונצרטים, אהבה בכלל את התרבות האירופית שנחשפת לה נערה ממשפחה אריסטוקרטית כזו. היה לה אוסף מטבעות ואוסף גלויות מכל המקומות באירופה".

לדברי דודי, הקשר בין אביו לחנה "היה יוצא מן הכלל. הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא לא ידע שהיא יוצאת לשליחות הזו. מה שאבא שלי ידע זה שהיא יוצאת לקהיר לאימונים בצניחה, או משהו כזה. הוא אמר שאם הוא היה יודע שהיא יוצאת לשליחות, הוא היה מנסה לשכנע אותה לא לצאת. לא מאיזה טעם אידיאולוגי, אלא כי זאת הייתה שליחות אבודה, מסוכנת מדי".

"הוא אמר משהו יותר מעניין: נכון שזה היה סוד, אבל שאם היא הייתה שואלת אותו הוא היה אומר לה את זה בו במקום". אביו של דודי האמין שאם הוא היה אומר לאחותו את הדברים האלה, אז היא אכן הייתה נמנעת מלצאת לשליחות. "צריך להבין שהקשר ביניהם היה טוטאלי, והמפגש הזה הוא אחרי שחמש שנים הם לא ראו אחד את השני. הוא היה בכלא באירופה והיא הייתה כאן בשדות ים. ועל כל זה בא עוד נדבך: הוא אמר שמאחר והיא ידעה את זה, אז גם אם היא הייתה יכולה לספר היא נמנעה מזה, כי היא ידעה שהוא ישכנע אותה לא לצאת. המשפט הזה נותר חרוט בזיכרון שלי. את זה לא יגידו בעצרות".

דודי סנש, אחיינה של חנה סנש. יואב איתיאל
"אבא אמר שאם היה יודע שהיא יוצאת לשליחות - היה מנסה לשכנע אותה שלא". דודי סנש/יואב איתיאל

דודי מספר כיצד היה "דולה מידע" מסבתו, אמה של חנה, שהתגוררה בדירת שיכון עובדים לא הרחק מהטכניון, ברמות רמז שבחיפה. "היא גרה לא רחוק מאיתנו. בדירה בה חנה מעולם לא הייתה, היא הקדישה חדר להנצחתה אבל בעצם כל הבית היה מעין 'מקדש לחנה'. היא הקדישה לה ולבעלה את חייה עד שנפטרה בגיל 96 ב-1992. אבא היה מדבר איתה בהונגרית. אני הייתי הולך אליה בימי שישי ואז הייתה מדברת איתי קצת עברית. כל הבית הגיע מאירופה עם הספרים שלו, הארכיון והריהוט. הדירה הקטנה הזו היתה מקדש לו ולה. בבית היו כל המחזות שכתב סבא ואת כל היומנים של חנה כולל זה מ-1946 שהוציאו מהמזוודה בקיבוץ ופרסמו אותו".

"כשהייתי בא לסבתא הייתי ישן 'בחדר של חנה', לא שהיא הייתה שם אי פעם. נולדתי עשר שנים אחרי המלחמה. אני כאילו הצבר שהוא התשובה לשואה ועוד יותר מזה, אבא שלי התעקש להתחתן עם ילידה, עם צברית מהמושבה כנרת", נזכר דודי בילדות בצפון. "הילדות הייתה מאד ארצישראלית כזו של פעם, בשכונה, ברחוב, עם חברים, אבל כשהייתי הולך לסבתא, הייתי נכנס לעולם האחר. השפה ההונגרית, השקט, הסדר, האיפוק, האוכל במנות מדודות שאין לבקש מהן עוד. והיא הייתה מדברת איתי במבטא הכבד שלה ואני הייתי עושה איתה ברטרים. אני הייתי מלמד אותה את התנ"ך ומדי פעם, אם הייתי שואל, היא הייתה עונה לשאלות הסקרניות שלי במבטא ההונגרי שלה".

דוד בן גוריון. GettyImages
דודי חושב שהוא אחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית. דוד בן גוריון/GettyImages

דודי חושב שמי שאחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית הוא ראש הממשלה הראשון של מדינה ישראל. "אני רק יכול לתאר לעצמי שבן גוריון ישב עם כמה מגדולי היישוב אז, ואמר 'תביאו לי חמישה גיבורים. אני צריך לבנות אתוס מהעם הזה, מהאבק אדם הזה שהגיע לפה'. בן גוריון הוא ללא ספק המוח הגדול מאחורי הזיהוי של חנה סנש לאתוס הזה. היו עוד, היה אליהו גולומב, טדי קולק, השמות הגדולים. הם זיהו אצלה שלל מרכיבים: א' היא עשתה מעשה גבורה, ב' היא כתבה את נפשה לפני ותוך כדי, ג' היא הייתה יהודיה מתבוללת והפכה לציונית בכוחות עצמה ומבחירה, ד' היא מחברת בין יהדות לישראליות. היא מחברת בין לפני הימים שלפני קום המדינה ואחרי קום המדינה. היא הייתה גם אישה וגם עולה חדשה".

אולם, סנש טוען שדמותה של דודתו "שופצרה" במקצת לטובת תדמית מקובלת יותר על כל חלקי העם. "אבל היה גם אבל. בהונגריה היא למדה בבית ספר קתולי כי סבתא חשבה ששם החינוך הכי טוב לילדה מתבוללת שתשכח מהיהדות שלה. מבחינתם, הם היו לגמרי מתבוללים ולגמרי אתאיסטים. אלה שני דברים שלא ניתנים למחלוקת. גם את זה מצניעים ואפילו ההיפך. היום, דרך 'ההליכה לקיסריה', עם 'אלי אלי', טוענים שהתפללה או משהו כזה. אני חושב שהם עשו בחירה מצויינת עם נתוני פתיחה מצויינים ואת מה שלא התאים להם הם שפצרו. אני מניח שהוציאו מההקשר כמה דברים והגדילו אותם, כל אחד לפי מה שהוא רוצה".

חנה סנש בשדות ים. ארכיון בית חנה סנש, קיבוץ שדות-ים, אתר רשמי
"אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול". חנה סנש בשדות ים/אתר רשמי, ארכיון בית חנה סנש, קיבוץ שדות-ים

"אין ספק שהיו לה נתוני פתיחה. אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול. אני אומר את זה בוודאות כי ראיתי מה יש אצל טייסים בתיקים", אומר האחיין הפסיכולוג, "היא הייתה 'סופרוומן' ודווקא כי היא הגיעה ועשתה הכל 'על דרך הדווקא'. דווקא עלתה לארץ, דווקא הגיעה לנהלל, דווקא החליטה להיות חקלאית ודווקא החליטה שבאוניברסיטה היא תלמד חקלאות. היתה בה המון מרדנות אבל מרדנות חיובית. היא עשתה מהפך מהונגרית לעברית, כחלק מהמהפכה מיהודייה גלותית לישראלית גאה. את הכל אפשר לראות ביומן. היא הסתובבה עם המצלמה שלה וחקרה את כל הארץ דרך התיעוד שלה. היא סיימה את בית הספר בנהלל ולא ביקשה ללכת לקיבוץ של הונגרים כמו מעגן, אלא לקיבוץ שעוד לא היה קיים, כמו שדות ים שחבריו היו עוד גרים בקריית מוצקין. היא לא רק רצתה לחיות בקיבוץ, היא רצתה קודם לבנות קיבוץ".

אך דווקא בקיבוץ החדש ההתחלה לא היתה קלה. "והנה בקיבוץ מסתבר שהיא לא התאימה. גם את זה מצניעים. ביומן שלה היא מתארת את הקשיים הרגשיים והחברתיים שלה כעולה חדשה. היא לא התאימה 'לגנוב תרנגולות'", מתאר דודי. "מצד שני הייתה לה כריזמה. בדיעבד חברים שלה בשדות ים סיפרו לנו תמיד שהיא הייתה 'לא נגישה', נפרדת, לא מתנשאת אמנם אבל בעיקר נוקבת. היא הייתה קמה באסיפות ואומרת מה שהיא חושבת. בכל מקום. אי אפשר היה להתעלם ממנה וגם הקשיבו לה. היומן נפסק ברגע הקריטי, כשהיא יצאה לשליחות. אבל אפשר להבין מהשירים ומבינים שהיא הייתה מאד בודדה, שהיא מאד לא השתלבה ואת זה לא אהבו בקיבוץ ולא רצו אף פעם להבליט. חיילות עולות חדשות שעשו עליה הצגה התחברו דווקא לזה".

טקס העלאת עצמותיה וקבורתה בישראל של הלוחמת והצנחנית חנה סנש ברחבת עיריית חיפה.1950. לשכת העיתונות הממשלתית
טקס העלאת עצמותיה וקבורתה של חנה סנש בישראל, 1950/לשכת העיתונות הממשלתית

ד"ר סנש שוחח על ההיבט הפוליטי של זכרון דודתו. "זה מעניין שרוב העניין בה בארץ בא מהצד הימני. אצלנו עד היום אין בר מצוות, זו מסורת משפחתית. גם אני חילוני באמירה, לא רק בגלל שאני לא דתי. וגם את העניין הזה מצניעים. הייתה לה דת חדשה ושמה הציונות. זה החלום שאנחנו חיים את שברו".

לדבריו, "היא הייתה אדם בוגר והיא עשתה בחירה. אז אני לא מאשים אף אחד ששלחו אותה. סביבה היו כל מיני פוליטיקאים שהיו אז בני 50-40 והיה חשוב להם שלא יבואו אחרי המלחמה ויגידו שהיישוב בארץ לא עשה שום דבר. מס שפתיים. היא הלכה טהורה בדרך שלה, הממש פואטית, להציל אנשים, בסוף לא הצילה אף אחד והפסידה את החיים שלה".

כשנשאל אם הייתה משתייכת למחנה הימין או השמאל אם דודתו הייתה חיה כיום, עונה דודי: "אני לא יודע אם היא הייתה פה בכלל. גם אני כשחזרתי ב-1990 חזרתי בשביל החומוס. לא חסר לי פה כלום מבחינה תרבותית אבל מה שווה שמתקדמים אם החיים פה מבחינה ערכית פשוט הולכים לכיוון הלא נכון".

"מדינת ישראל נהפכה לספרטה וגם את הדמות של הדודה שלי לקחו לכיוון הזה", מוסיף איתן סנש, "קראתי בעיתון ששלחו משלחת גדולה לצניחה שצה"ל ארגן ועושים טקסים עם ההונגרים שרצחו אותה. כולם מחפשים איך לחגוג ולא חשבו אולי לעניין את המשפחה בשיקולים, אפילו שאני לא חושב שהיינו נוסעים. אנו חיים ופועלים פה וזה לא שלא יודעים להגיע אלינו כשצריכים. אז מדינת ישראל ממשיכה בקו שלה ואת הטקסים האלה שיעשו בלעדינו. אני חושב שבעניין הזה דודי ואני תמימי דעים. בשבת אני אחגוג בבכורה להצגה אודות חנה סנש בתיאטרון לנוער בחולון. הצגה זה משהו ראוי ועצם זה שעושים את זה לנוער זו בדיוק הסיבה שאני התמסרתי לכל הנושא הזה, כי לדעתי הדמות שלה היא חינוכית ויש הרבה מה ללמוד ממנה".

איתן סנש, אחיינה של חנה סנש. באדיבות המשפחה
זה הלך לכיוונים של צבא ושליחות, וזה לא מה שהיא השאירה אחריה". איתן סנש/באדיבות המשפחה

"מה שיצרו בשדות ים, והתערוכה שעשו שם והטקס שיתקיים שם לא נראים לי ולכן פרשתי מהעשייה שם. זה הלך לכיוונים של צבא ושליחות צבאית, ואני לא חושב שזה מה שהיא השאירה אחריה", מוסיף איתן סנש. "צריך להכיר מאיזה בית היא הגיעה ומאיזו תרבות ואיזה יכולות היו לה. ההתנדבות לפעולה היה משהו אופייני באותה התקופה להרבה צעירים והיא נשארה סמל בגלל שהיא הייתה קצת מעבר. והמעבר הזה זה מה שהיא כתבה ויצרה והשאירה אחריה וזה מה שחשוב". במשפחת סנש דוגלים בחשיבה עצמאית. דודי דווקא כן מתכוון להגיע ביום שני לטקס חנוכת בית חנה סנש המחודש בשדות ים לפתיחת אירועי שנת ה-100 להולדתה.

בנובמבר אשתקד, העבירו האחיינים לבית סנש את הארכיון המשפחתי לספריה הלאומית בירושלים. "יש שם אוצרות", מבטיח דודי, "סבתא שלי, אבא שלי ואח שלי עבדו על הארכיון הזה כל הזמן וחפרו בו הרבה שנים כי הכמות עצומה".

בווידאו: פריטים של חנה סנש הועברו לספרייה הלאומית/צילום: הספרייה הלאומית

"95% מהחומרים היו אצל סבתא, אצל אחי ובסופו של דבר אצלי. הם כללו דברים מדהימים מהחיבורים הראשונים שלה, התכתבויות עם אנשים אחרים, צילומים שצילמה ותעודות שקיבלה. וזה עוד לפני מה שכתבו עליה. הרגשנו שאנחנו נשאבים לזה וכשסבתא נפטרה ואבא שלי נפטר, אחי יצא לפנסיה מוקדמת ועבד על זה עשרים שנה יום ולילה כשליחות, בלי הכרה, בלי תגמול", מתאר דודי.

"בשורה התחתונה - משפחה לא יכולה להחזיק דבר כזה", הוא מסכם. "אמרתי לאחי שאני לא מתכוון למות בתוך הדבר הזה. לכן מסירת האוסף היא סגירת מעגל. פחדנו על האוסף הזה, אתה לא רוצה לעשות שטות ושמשהו ייעלם. פחדנו שפיזית יקרה לו משהו. כל פעם שהיינו צריכים לצאת עם חומרים היינו יוצאים עם מזוודה כמו בסרטים. כשהוצאנו משהו לתערוכה בחו"ל היה תמיד פחד ויצאנו כמו במבצע ועוד חשבו שאנחנו מבריחים את החומר. יש לו חשיבות עצומה. במוזיאון בוושינגטון שני אנשי מקצוע עם חליפות עמדו ובכו כמו ילדים כשנגעו בנייר של הכתבים שלה שהבאנו לתערוכה. עכשיו האוסף במקום טוב מאוד ויש הרגשת שחרור גדולה".

  • עוד באותו נושא:
  • חנה סנש

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully