רשום על שמו: נתניהו הוא האדריכל הבלעדי של הכישלון למנוע מאיראן פצצה גרעינית

הרגע בו צייץ ח"כ אוריאל בוסו (ש"ס) את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" באחד מבקרי השבוע היה משעשע עד דמעות, מגוחך עד אימה ומשקף טוב מכל דבר אחר את מה שהיה לנו כאן בעשור האחרון. בוסו, פרלמנטר חרוץ (באמת), צילם את הכותרת הצעקנית הזו: "הסיכוי להחלים מסרטן - נמוך יותר בפריפריה". מעל הכותרת, הוסיף את פרשנותו המלומדת: "ממשלת תל אביב-רעננה". ודי לחכימא.

כעבור כמה דקות, מחק הצייצן המהיר את הציוץ והתפוגג יחד איתו באפילת הצהריים (א. קישון). אני מניח שמאן דהו (בטח העוזר הפרלמנטרי) ניגש אליו, הניח יד כבדה על כתפו ואמר לו "אוריאל, זה שלנו". רוצה לומר: המציאות המחרידה הזו, בה הסיכוי להחלים מסרטן בפריפריה נמוך יותר מאשר במרכז ותוחלת החיים בפריפריה נמוכה בשנים לא מעטות מתוחלת החיים במרכז הארץ, היא תוצאה של הזנחה ממושכת, יותר מעשור שנים. אפילו דודי אמסלם לא יהיה מסוגל להאשים בסטטיסטיקה האיומה הזו ממשלה שקמה לפני חודש. זה לא ממשלת ת"א-רעננה, אלא ממשלת ספסופה-קיסריה.

האמת פשוטה: את המצב הזה ייצרו ממשלות הליכוד, ששלטו כאן לאורך כמעט כל 40 השנים האחרונות. הן לא נקפו אצבע כדי לשנות אותו. הן הנציחו אותו. ולא רק הליכוד. ש"ס של אריה דרעי היתה שם, לאורך כל הדרך. מפלגת השקופים, המפלגה שמייצגת את הפריפריה, המפלגה שזה צריך להיות הדגל שלה, התעטפה בביביזם ונדמה. דרעי הוביל את צאן מרעיתו להזדכות על שארית הכבוד העצמי ולחתום תמורתו באפסנאות הבלפוראית על פולחן אישיות חלול. במקום לשרת את הציבור שלה - שירתה ש"ס את משפחת נתניהו והפכה לסרח עודף של הביביזם. התבטלות עצמית מוחלטת, חינוך להמשך בערות ודלות ומלוא החופן טענות אחרי שבועיים וחצי באופוזיציה. תודה, דרעי.

לתומי חשבתי שציוץ העוועים הזה קבע את שיא הגיחוך השבוע, אבל אז חלף לו יום נוסף והופיע מאמרו המכונן של יו"ר האופוזיציה והעורך הלא אחראי של ישראל היום, בנימין נתניהו, שנמרח על כל שערו של הביביתון לתפארת מדינת ישראל. "איראן דוהרת לפצצה" כתב קול הרעם מקיסריה, "וממשלת בנט-לפיד שותקת". התגובה ההולמת למאמר הזה היא פשוט להתפוצץ מצחוק, אבל פתאום נזכרתי שהפצצה האיראנית, קרובה מאי פעם בעבר, עלולה להתפוצץ עוד קודם. גם הפעם, הכל רשום בטאבו על שמו של נתניהו. הוא האדריכל היחיד של הכשלון החרוץ שלנו מול איראן. הוא הנווט שהוביל אותנו למבוי הסתום ממנו מנסים עכשיו בנט ולפיד למצוא דרך יציאה. אחרי כל זה, אין בו שמץ של בושה בטרם יישב ויאשים את הממשלה בכך שהיא "שותקת".

לידיעת הביביסטים, פצצת גרעין או פרויקט גרעין לא עוצרים בדיבורים, אלא במעשים. שני מנהיגים עשו בעבר את המעשה הזה: מנחם בגין, שהשמיד את הכור העיראקי שבנה סדאם חוסיין ב-1981, ואהוד אולמרט, שהשמיד כור פלוטגני גרעיני סורי שבנה בשאר אל-אסד ב-2007. נתניהו? הוא בעיקר נאם, התריע, הזהיר, איים, דיבר, ברבר, התרוצץ ברחבי העולם, שלף בריסטולים ומיצגים אור קוליים ואחרי תריסר שנות פעילות עניפה מהסוג הזה - הוריש ליורשיו את איראן, כשהיא על סף היותה מדינת סף גרעינית.

יכול להיות שההשתפנות שלו בתחילת העשור הקודם, כשהיסס, התלבט, ובסוף השתמט מלהנחית מכה צבאית על תשתית הגרעין האיראנית, הייתה נכונה לשעתה. ההיסטוריה תשפוט אותו. ההימור הדרמטי האסוני באמת שלו, התרחש בהמשך, בשנים 2016-2015. ראשית, הנסיעה האומללה ההיא לקונגרס, "על הראש" של הנשיא דאז אובמה, כשלא היה שום סיכוי לעצור את הסכם הגרעין בין איראן למעצמות. הוא הוזהר, וצפצף. הוא העדיף לצבור נקודות שבועיים לפני הבחירות נגד הרצוג, מאשר לפעול לטובת האינטרס הלאומי הישראלי (להבין את המציאות, לחכות בסבלנות לטראמפ ובינתיים לא לשרוף את המועדון לדמוקרטים).

אבל השיא הגיע מיד אחר כך, כשטראמפ נכנס לבית הלבן. נתניהו ניצל את השפעתו הרבה ושכנע את טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. גם כאן, הוא הוזהר, אבל התעלם. הוא העדיף תשואות לטווח קצר על פני אינטרסים ביטחוניים לטווח הארוך. הוא התמכר לפוזה של האורקל מירושלים, המטיף בשער, המחנך הגלובלי ומורה הדרך האוניברסלי. בינתיים, התנתק מחללית האם.

כמו עיתונאים רבים אחרים, ישבתי באותם ימים מול לא מעט בכירים במערכת הביטחון ונתקלתי במבוכה. אף אחד כמעט לא פרץ בהורה סוערת לנוכח הפרישה האמריקנית המהדהדת מההסכם. השלכותיה היו ברורות: היא תאפשר לאיראן להתקרב לגרעין בגלוי ובאופן דרמטי, מבלי לגבות ממנה מחיר משמעותי. למה אתם מודאגים, שאלתי רבים מבכירי המודיעין והצבא, הרי האמריקנים איתנו, טראמפ התיישר עם ביבי, הם פרשו מההסכם, הסנקציות חודשו ביתר שאת, הכל טוב, לא?
האנשים שישבו מולי גמגמו.

"מי אמר שטראמפ יישאר כאן לנצח", שאל אחד. "מה יקרה אם טראמפ יאבד עניין בהמשך ולא יתקוף צבאית את הגרעין האיראני", הקשה שני. "הסכם הגרעין בעייתי", ניתח שלישי, "אבל הוא הסיג את איראן אחורנית והקפיא אותה במרחק של שנתיים מפצצה. הוא נתן לנו 12 שנות שקט אותן אפשר לנצל לדברים חשובים ברמה האסטרטגית. אף אחד לא יודע מה יקרה ברגע שהאמריקנים יוצאים ממנו והאיראנים לא מחויבים אליו. מה נעשה אם הם יתחילו להתקדם במהירות לפצצה, האירופים יפהקו והאמריקנים יבליגו? מה יקרה אז? מישהו חשב על זה?".

התשובה היא כן, היו אנשים שחשבו על זה. למרבה הצער, נתניהו אינו נמנה עליהם. הוא חשב בעיקר על עצמו והאמין למעשיות שמכר לעמו. במצב הזה בדיוק, אנו נמצאים עכשיו. הוא רשום כולו על שמו של נתניהו. החלילן מהמלין הוביל אותנו ואת העולם כולו למצב הנוכחי: איראן קרובה מאי פעם לגרעין, לא מחויבת לשום דבר ואין מולה כוח משמעותי שינסה לבלום אותה. חוץ מאיתנו, כמובן.

כאן אנחנו מגיעים לסיפור החמור באמת. ראשית, נדלג 12 שנים אחורה. מרץ 2009. נתניהו ניצח בבחירות (למרות שקיבל מנדט פחות מקדימה של ציפי לבני) וקיבל את המנדט להרכיב ממשלה. אולמרט אישר לו להתחיל בחפיפה שבועות לפני השלמת הרכבת הממשלה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי זימן אותו ללשכתו בקריה, ופתח בפניו את דלתות המחסן הכמוס ביותר בעולם, מחסן בו הלכה והתגבשה אופציה צבאית ישראלית ייחודית, מושקעת ויקרה להחריד להתקפת תשתית הגרעין הצבאית באיראן.

עיניו של נתניהו התרחבו כעיני מסומם אחרי מנה כפולה. הוא התקשר הביתה, עשה מעשה של פיקוח נפש (כלומר דחה ארוחת ערב עם הגברת) ונשאר שם שעות. למחרת, חזר. הוא נחשף לעבודת נמלים קשה ויצירתית של טובי בנינו ומחודדי מוחותינו, כדי לגבש אפשרות שתעניק לישראל דרך להלום בתשתית הגרעין האיראנית הרחוקה והמבוצרת באופן יעיל, פחות או יותר. זה עלה מיליארדים אבל זה היה שווה זהב.

פאסט פורוורד, 12 שנה קדימה. נפתלי בנט נכנס ללשכת ראש הממשלה. הוא לא קיבל אישור להתחיל את החפיפה מוקדם יותר, כפי שקיבל בזמנו נתניהו. האמת היא, שבכלל לא היתה חפיפה. בנט נחת היישר לתוך מציאות בעייתית, שלא לומר מפחידה. כששאל את ראשי הזרועות על האופציה הצבאית של ישראל באיראן, נענה במשיכת כתפיים. כשהתחיל לברר, התגלתה לו השערורייה: מאז ששכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, לא טרח נתניהו לדאוג שתהיה בידי ישראל אופציה צבאית למקרה שהתזה תקרוס, טראמפ ייעלם ואיראן תדהר לפצצה.

מערכת הביטחון התחננה בשלוש השנים האחרונות לתקצב את חידושה והתאמתה של האופציה הצבאית, שהתיישנה ואיבדה רלוונטיות, אבל נתניהו התמהמה. היה לו זמן. הוא נח על זרי הדפנה המלאכותיים. מי לא פנה אליו. גבי אשכנזי, בשבתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, הפציץ אותו במכתבים. רמטכ"לים, ראשי אמ"ן, בכירים נוספים, שרים. כולם הבינו שצריך להתכונן אבל נתניהו התעלם. עובדה: הנושא לא תוקצב, ההכנות לא בוצעו, מישהו נרדם בשמירה או שהיה עסוק מדי בשמירה על עצמו.

נכון לעכשיו, הרע מכל קורה: לאיראן יש לגיטימציה להפר את ההסכם והיא דוהרת קדימה. יש בידה כמות אדירה של אורניום מועשר לדרגה כמעט צבאית (60%), היא מכניסה לשימוש את הדור הבא של הצנטריפוגות ומתקרבת ליעד. היא חוטפת מכות לא פשוטות מגורמים עלומים (כן, גם תחת ממשלת בנט-לפיד), אבל היא מדינת ענק עם תשתית יציבה, בסיס מידע ואמצעים רבים. היא במרחק נגיעה מהפצצה.

עכשיו, אנחנו תלויים לגמרי באמריקנים ובבית הלבן יושב ממשל דמוקרטי. למי ששכח: הדמוקרטים הם אלה שנתניהו השפיל, גימד, הכפיש וניצל. הם נהנים לראות אותו סובל. הם יודעים שבנט ימני וקיצוני ממנו, אבל רוויים נחת מתבוסתו של ביבי. הוא בישל את התבשיל הזה בכשרון רב. אנחנו מתקרבים למצב אותו הגדיר פעם מאיר דגן כ"חרב על הצוואר". מצב בו אין ברירה אחרת, אלא להשתמש בכוח. הבעיה היא, שגם הכוח כבר לא מה שהיה פעם.

איך הוא העז לפרסם השבוע מאמר בו הוא מאשים את ממשלת בנט כ"שותקת", רק אלוהים יודע. חוצפה לא היתה אף פעם מצרך נדיר בארגז הכלים שלו. ראש הממשלה בנט, לנוכח ההאשמות המופרכות הללו, נאלץ להגיד מעל דוכן הכנסת ש"מעולם לא היה במדינת ישראל מישהו שדיבר כל כך הרבה ועשה כל כך מעט בעניין איראן".

לשכתו השתדלה לא לצאת למסע תדרוכים, אבל לא תמיד בהצלחה. "עדיף לביבי שהיה שותק", אמר אחד מאנשי ראש הממשלה, "אסור להיגרר אחרי חוסר האחריות שלו, אבל אם הוא חושב שהוא יכול לעשות לנו קמפיין איראן על הראש, הוא טועה. שלושה שבועות אחרי שהממשלה הזו נכנסה לתפקיד, אחרי שכל הקונספציה שלו בנושא איראן התרסקה, אחרי שהוא לא האזין לאזהרות שהאיראנים יעשירו כמו מטורפים אם ארצות הברית תצא מהסכם הגרעין, הוא עוד מעז להמשיך לקשקש ולהתרברב?".

הטור המלא - היום במעריב