המזרח התיכון חווה כעת תקופה ייחודית של חילופי שלטון דרמטיים: יציאתו מהזירה של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, וכניסתו של איבראהים ראיסי, נשיא איראן החדש. את תחושת ההקלה מיציאתו של הראשון, מפוגגת כניסתו של השני. איני שוגה באשליות שנתניהו שונה באופן מהותי מהגורמים הפוליטיים האחרים בישראל, ובטח לא מאלה שהחליפו אותו כעת. בה במידה ברור שראיסי, שבעוד ימים ספורים יתמנה לנשיא איראן (בבחירות שהתקיימו ללא מועמדים נוספים), אינו עומד להפיח רוח חדשה ולחולל מפנה משמעותי במשטר האיראני ובגישתו הכללית.
אולם החילופים הללו בשתי המדינות מציפים עניינים חשובים שיש להביא בחשבון. לאחר 12 שנים הסתיים בישראל שלטונו של ראש ממשלה פופוליסטי, שלעתים קרובות ניסה לחרוג מסמכותו, "לכופף" את הדמוקרטיה לצרכיו האישיים ולחבל בה - ולרוב אף הצליח בכך. גם אם נכון הדבר שמחליפו, נפתלי בנט, דומה לו ברוב עמדותיו הפוליטיות ובגזענות שהוא מגלה כלפי הפלסטינים, ישנן שתי סוגיות מהותיות המבדילות בין ממשלת בנט־לפיד החדשה לזו של נתניהו
ראשית, העובדה שמדובר בקואליציה שהיא מיזוג של מפלגות מקצוות שונים של המפה הפוליטית, אשר מתוקף כך נתונה להשפעות וללחצים רבים. כמו כן, שני ראשיה ישמשו ברוטציה כראשי ממשלה, מצב שיאתגר גיבוש של תוכנית עבודה משותפת. קואליציה רחבה ומגוונת כל כך עלולה לפעול באטיות עד כדי שיתוק, מה גם שמעט מאוד מצעדיה יזכו לתמיכה רחבה בעם.
אך האתגר החשוב ביותר שעומד בפניה, אם תצליח להמריא, הוא המעבר מהגדרת עצמה על דרך השלילה - "אנחנו ההפך מנתניהו", להגדרה חיובית יותר - "זוהי התוכנית שלנו". זו ההזדמנות לנסח מכנה משותף חברתי ולהתמקד יותר בסוגיות מסוג זה, לרבות דרישותיו של המיעוט הערבי. הנוכחות, גם אם דלה, של מפלגות השמאל (מפלגת העבודה ומרצ) ותמיכתם של מנסור עבאס ושל רשימתו בממשלה, עשויות להעלות את הסיכויים שהשינוי המיוחל אכן יתרחש.
ההבדל הנוסף הוא ההלימה בין הממשלה החדשה למדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון. ממשל ביידן לא מסתיר את שמחתו מחילופי השלטון בישראל. הוא היה זקוק לכך מאוד, במיוחד לאור "שיבתה של ארצות הברית לעולם", כפי שדובר אודותיה לאחר פסגת G7 שהתקיימה בבריטניה. מבצע "שומר החומות" העלה את חשיבותו של המזרח התיכון במערך השיקולים של ממשל ביידן. כל אלה עשויים להביא לירידה ברמת ה"הרפתקנות" הישראלית.
במילים אחרות, יציאתו של נתניהו עשויה להוביל להכרה ב"אחר": בתוך ישראל - הערבים והשמאל, מחוצה לה - ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, וברשות הפלסטינית ברמאללה.
ובינתיים: הקצנה איראנית
מנגד, מינויו של ראיסי לנשיא איראן נוגד לחלוטין את כל ההתרחשויות בעולם שמחוץ לה. נניח לרגע שמנהלי המשא ומתן בווינה התגברו על הפערים העצומים ביניהם והצליחו להגיע להבנות בנוגע להסכם הגרעין; האם ראיסי הוא מי שיישם הסכם מעין זה?
אם בנט ולפיד נאלצים להיות נכונים לפשרות יותר מנתניהו, הרי ברור שראיסי יהיה הרבה פחות נכון לכך מחסן רוחאני וממחמד ג'וואד זריף. הוא ממשיך דרכו המובהק של המנהיג העליון עלי חמינאי (המורה שלו ובן עירו משהד), וכבר בכך יש להעיד על ההקצנה שעתידה להתחולל באיראן. נוסף על כך, מעבר לעמדותיו המדיניות המוכרות, הוא ידוע בעמדותיו התרבותיות הקיצוניות: החל באיבה המוחלטת שהוא רוחש לתרבות המערב על צורותיה השונות, וכלה בסלידתו מלימוד מעורב וממפגשים של גברים ונשים. ה"אחר" עבור ראיסי, שאותו הוא אינו מקבל כלל, נמצא בתוך איראן עצמה ומחזיר אותו לשנת 1988, כאשר ראיסי היה אחד האחראים העיקריים לאלפי הוצאות להורג של אסירים פוליטיים.
עוד לפני שהפך לראש מערכת המשפט בשנת 2019, שמו של ראיסי הלך לפניו כמתנגד של זכויות אדם כאשר בשנת 2004 היה סגנו של מחמוד האשמי - ראש מערכת המשפט דאז, ולאחר מכן הסגן של סאדק לאריג'ני. מאז ועד דיכוי "המהפכה הירוקה" בשנת 2009 הוא ביצע הפרות רבות של זכויות אדם כלפי מתנגדי משטר, סטודנטים, וכן גברים ונשים שדרשו שוויון זכויות לנשים. ממשל ביידן, לעומת זאת, טוען שהדאגה לזכויות אדם עומדת בראש סדרי העדיפויות של הממשל האמריקני, ולכן יש סיכוי נמוך שאיראן וארצות הברית יצליחו להגיע להבנות.
ניתן אם כן לומר שאנו עומדים בפני פריצת דרך קטנה בגזרת ישראל, והקצנה והסתגרות משמעותיות בגזרת איראן. זה, ללא ספק, לא מבשר טובות בכל הנוגע לפתרון הסכסוכים באזור וליציבות שרבים כל כך שואפים אליה.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל לבנוני ופובליציסט מוביל בעולם הערבי. המאמר התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט". גרסה זו מתפרסמת במסגרת פרויקט "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. מערבית: דולי ברוך.