בסוף השבוע האחרון מת אליעזר אדר, טייס חיל האוויר לשעבר שבמהלך שנות שירותו יצא ל-691 גיחות מבצעיות, המספר הרב ביותר בתולדות חיל האוויר, נתון שמציב אותו כאחד הטייסים המובילים בעולם.
אדר נולד בשם ליאוניד סימיונוביץ' ב-1947 בעיירה בוברויסק שברוסיה הלבנה (בלארוס) להוריו, שמעון וינטה (אתי) פישמן. אביו עבר שנים של תלאות וייסורים, שהחלו בבריחה מגטו ורשה ועד לשהייה במחנות עבודה ברוסיה ולחימה במדי הצבא לשחרור פולין. האם היתה חיילת בצבא האדום.
בראיון לרועי בן-טולילה ב"ערוץ מאיר" לפני כמה שנים סיפר אדר על ילדות מלווה במצוקה כלכלית קשה ביותר. הוא סיפר כי בחלק מהזמן גר ב"בבית קברות" של קטרים. בספר על חייו שכתבה ענת שינקמן בן זאב מתואר איך כשעברה המשפחה למינסק "הוא הנהיג כנופיית רחוב, שטיפסה על חשמליות כשהאטו בסיבובים, זיהתה שיכורים רדומים, חתכה באולר או סכין גילוח את כיסיהם ושדדה אותם. בכסף קנה נקניק לאחיו. אף אחד לא הצליח לתפוס אותו, כי הוא הכיר את כל הכניסות והיציאות של המרתפים בשכונה וחמק במהירות".
ב-1957 עברה המשפחה לפולין וב-1960 עלתה לישראל. המשפחה נשלחה לנצרת עילית, אבל את אליעזר בן ה-13 שלחו כילד חוץ לקיבוץ עין גב. את עין גב הגדיר "בית" וזכר את הילדות שם כתקופה מאושרת. עם זאת הוא זכר גם רגעים של קושי ובדידות, כמו הלילות בהם לא היה הורה שיבוא לבית הילדים להגיד לו לילה טוב ולספר לו סיפור, או טקס בר המצווה שבו קיבלו כל הילדים שעון ורק הוא לא, בגלל שהיה ילד חוץ. אחרי שנה אומץ על ידי בני הזוג עזרא ופנינה קלופפר שהיו כבר הורים לחמישה ילדים. הוא סיפר כי לפני מותה אמרה לו פנינה: "היית הבן הכי מוצלח שלי".
כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל הוא היה נחוש להתקבל לקורס טיס ולהיות טייס קרב. לשינקמן בן זאב סיפר אדר כי במטוס בדרך לארץ פגשה בו הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ' ושאלה אותו: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" "אני לא רוצה להיות", ענה בלי היסוס, "אני אהיה טייס". במבדקים לקורס טיס, כשביקש לכתוב שלוש אפשרויות לתפקידים חלופיים למקרה שלא יהיה טייס, כתב: 'טייס קרב, טייס קרב, טייס קרב'. "ואם לא תהיה טייס קרב?" הקשו עליו. "אז אהיה טייס קרב", ענה.
את החלום הוא הגשים כחניך בקורס מספר 56, שבין משתתפיו נמנה גם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. אדר היה סגן מפקד טייסת 117 ומפקד טייסת 69, טייסת צילום אוויר טקטי של החיל. בספר אודותיו נכתב כי את הטיסות המורכבות, כמו לקראת התקיפה בטוניס ותקיפת הכור בעירק, בחר לעשות בעצמו. זו היתה טיסה שנמשכה שלוש שעות ו-40 דקות, 240 מייל מעבר לקו הגבול - הטיסה הארוכה ביותר שטסו מטוסי קרב בגובה נמוך. בדרך חיכה מדבר ארוך ללא נקודות ציון, עם כבישים שלא הופיעו במפות ותדלוק אווירי מורכב. הטייסת קיבלה צל"ש על ביצוע המשימה.
דוד עברי, מפקד חיל האוויר דאז, כתב לטייסת: "הערכתי על ביצוע מעולה של מבצע בלתי שגרתי. פרצנו יחד לתחום חדש, והדבר נעשה תוך הצגת רמה אישית וצוותית גבוהה מאוד. מכתבי זה יובא רק לידי אלה שלקחו חלק ישיר ואישי במבצע".
מפקד הבסיס, יפתח ספקטור, כתב: "חיל האוויר ביצע לאחרונה מבצע מיוחד במינו, שבו נטלה טייסת 69 את החלק המרכזי. במבצע זה עמדו הרבה דברים על 'קוצו של יוד', ומה שאפשר לחיל שלנו לקחת את ההחלטה לבצע היו אמונתו בתעוזה ובכושר של צוותות האוויר וביטחונו בציוד שיעבוד במאה אחוז. מפקד חיל האוויר ראה לנכון לציין את המבצעים לשבח. מצידי רצוני להוסיף ולציין כאן לשבח אתכם כמפקדים: בבסיס ההצלחה עמדה המנהיגות שהוכחתם לגבי אנשיכם. פרטי המשימה ועובדת קיומה צריכים להישכח ואסור להזכירם ולדון בהם, אולם הנורמות והסטנדרטים שקבעתם צריכים להישאר ויהיו לדוגמה לפנינו בעתיד".
בינואר 1981 היה מעורב בתאונת אימונים קשה. במהלך אימון של קרב אוויר התנגש המטוס שלו במטוס F-16. דן וייס, הנווט שהיה איתו, נהרג וגופתו לא נמצאה עד היום. טייס ה-F-16, אודי בן־אמיתי, נהרג גם הוא. אדר הצליח לחלץ את עצמו מהמטוס ונפצע כשנפל למי הים הסוערים
.
במהלך מלחמת יום כיפור נאלץ לנטוש את מטוס המיראז' 3 בו טס, אחרי ששב מגיחה בה הפיל שלושה מטוסים סורים. תקלה בהעברת דלק במטוסו אילצה אותו לנטוש לים באיזור ראש הניקרה. איתמר נוינר, אחד מטייסי רביעיית המיראז'ים באותו יום, כתב על אדר באתר האינטרנט שלו כי "אליעזר אדר הוא הטייס הכי טוב שאני מכיר, אולי אפילו יותר טוב מ(יפתח) ספקטור. כולם יודעים שהוא טייס טוב. אבל הוא צריך להראות שהוא טייס עוד יותר טוב, אז הוא עושה דברים שאף אחד אחר לא יכול ולא מעז לעשות".
במהלך 43 שנות שירותו כטייס הפיל אדר שישה מטוסי אויב. בהמשך היה מפקד "טייסת תעופה" שהקימה את בסיס רמון. אל"ם במיל' מאיר גור (גורי), חברו של אדר מתקופת השירות בטייסת 69 אמר עליו כי "אליעזר היה דוגמא לטייס טבעי. הוא כל כך אהב את הטיסה והיה כל כך טוב בטיסה, שהוא כאילו התלכד עם המטוס, היה חלק ממנו ולכן גם הביצועים שלו היו מדהימים".
גור הוא יו"ר מועדון וותיקי טייסת הפטישים (69), עליה פיקד אדר וכשנודע דבר מותו כתב: "הלילה נחת לאחרונה ודומם את מנועיו לתמיד (לפחות בעולמינו) אחד האנשים היותר מיוחדים שהכרנו - אליעזר אדר. איש-ציפור, טייס טבעי, אוטודידקט מוכשר, יזם מלידה, 'מחוץ לקופסה', משכיל, חבר אמיתי, בן אדם בכל הווייתו. בזכות אישיותו וגישת 'חצי הכוס המלאה' שלו, הצליח -כמו עוף החול- לקום כל פעם מחדש אחרי מהמורות ונפילות בדרכו והספיק בחייו הרבה יותר מרובינו. ראוי במיוחד לציין את מאבקו העיקש, האמיץ והבלתי מתפשר במחלת הסרטן הקשה שתקפה אותו, תוך המשך פעילות אינטנסיבית בעסקיו ובטיפול במשפחתו. למרבה הצער, בקרב האחרון נגד המחלה גופו לא יכל לה. למרות זאת, רוחו לא נפלה עד רגעיו האחרונים", כתב גור.
"עד כמה כואב הרגע הזה. הרי אליעזר ניסה כל הימים לשכנע אותנו כי כוח כבידה לא עובד עליו. שהוא יודע להיחלץ מכל מה שנופל, נוחת או מגלה סימנים של דאגה", כתב מוקי צור מעין-גב. אדר השאיר אחריו את אשתו רינה, ילדיו: רם, נועם, טלי ודן, עשרה נכדים ונכדות ושני אחים.