מסמל השסע העדתי הפכה "בריכת המיליונרים" לשדה קוצים. כעת החלום הישן עומד להתגשם

בריכה קטנה בקיבוץ שנאחז בקרקע בגבול ישראל עם לבנון הפכה לפני ארבעים שנה לדימוי שייצג את השסע בין תנועת העבודה, שהחלה לרדת מקדמת הבמה הפוליטית, לבין "ישראל השנייה" אותה ייצג הליכוד שזכה בשלטון ארבע שנים קודם.

חבר מנרה שישב בתוך מי הבריכה, בשעה שרואיין לכתבה על הבחירות הסוערות לכנסת, כונה על ידי מנחם בגין, ראש הממשלה, "קיבוצניק מתנשא שמדבר מתוך מדשאות בריכת השחיה כמו מיליונר אמריקאי".

העובדות לגבי מסלול חייו של אותו קיבוצניק והמצוקה הביטחונית ממנה סבל הקיבוץ, לא היה רלוונטיים באותו רגע. דימוי "הקיבוצניקים המיליונרים" דבק במנרה ובתנועה הקיבוצית כולה, כסמל לניתוק מהחברה הישראלית. המדינה סערה וגם אחרי ששכחה, הדימוי דבק ונשאר נוכח בתודעה הישראלית.

עם השנים, אותה בריכה בקיבוץ מנרה נסגרה והוזנחה, חברים רבים עזבו את היישוב שבו נולדו וגדלו והמקום נאבק על המשך קיומו. השבוע נפתחה הבריכה מחדש בצעד שמסמל את הצלחת תהליך הקליטה והצמיחה שהובילו תושבי מנרה בשנים האחרונות. "בשבת, כשהבריכה נפתחה, ממש התרגשתי", אמרה מורן קורלנד ממנרה. "פתיחת הבריכה היא אמירה שאנחנו פה ושיש המשכיות למנרה".

ב-30 ביוני 1981 נערכו הבחירות לכנסת העשירית. הן נחשבות לבחירות האלימות ביותר שנערכו בכל שנותיה של מדינת ישראל. ארבע שנים קודם התחולל המהפך הפוליטי כשהליכוד הצליח להוריד מהשלטון את המערך שעל גלגוליו הפוליטיים הנהיג את המדינה מיום הקמתה, במשך 29 שנים.

באותן בחירות פרצה החוצה לבה רותחת שבעבעה בחום הלוהט שיצר מתחים עדתיים וחברתיים. המערך ופרס בראש המפלגה הוצגו כאשכנזים מתנשאים. פרס ספג קללות ומטחי עגבניות במספר עצרות בחירות שערך.

שלושה ימים לפני שהציבור הלך לקלפי שפך הבדרן דודו טופז נפט על מדורת האיבה. בדבריו הזכורים כ"נאום הצ'חצ'חים" אמר לקהל הרב בכיכר מלכי ישראל: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים. הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות", קרא טופז.

כעבור יום, בעצרת המונים של הליכוד, באותה הכיכר, עלה לבמה בגין, מוכן להנחתת הכדור שהרים לו טופז: ראשית כינה את הדגלים האדומים שהונפו בעצרת השמאל "דגלי הקומונאציזם", שאותם הניפו "מי שהובאו הנה במשאיות של הקיבוצים". אחר כך פנה לטופז: "אמש, בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טופז, כאן הוא אמר באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הצ'חצ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'", שאג בגין ונענה בבוז אדיר שכוון לעבר המערך.

"עד הבוקר לא שמעתי את המלה צ'חצ'חים ולא ידעתי את פירושה. אבל כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת כל הקהל שעמד אמש פה, הריע", העלה בגין את קולו ועשרות אלפים שרקו בוז. "אומר לדודו טופז למי התכוון. בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. משה ברזאני היה ספרדי מעיראק. אשכנזי, עיראקי, יהודים, לוחמים, אחים", קרא בקול.

אותה מערכת בחירות סוערת גם הבעירה אש בין קריית שמונה והקיבוצים השכנים לה. יום לפני ההצבעה אף פורסם איור במקומון בקרית שמונה בו צוירה "המאפיה הקיבוצית" כלהקת חיות טרף שמסתערות על העיר. "שקט, הנה הם באים. הם דורכים עליך, קריית שמונה", נכתב.

בגין והליכוד ניצחו בבחירות והקימו ממשלה, אבל אדי השנאה לא התפוגגו עוד זמן רב אחר כך.
שלושה חודשים עברו כבר מאז הבחירות כשבערב ראש השנה תשמ"ב נשאל ראש הממשלה בראיון שנערך איתו בקול ישראל ערב החג אם הסית בבחירות את בני עדות המזרח, והשיב כי לא הוא זה שדיבר "בהתנשאות על שתי תרבויות. אני אמרתי על אנשים שהם בקושי שין-גימלים? אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל".

בגין כיוון לכתבת טלוויזיה שעסקה באותו שבר שנפער בין הקיבוצים וקריית שמונה. הכתב הגיע אז לקיבוץ מנרה וראיין בבריכת השחיה חבר קיבוץ. הבריכה הוקמה רק שבע שנים קודם, כשלושים שנה אחרי שהקיבוץ עלה על הקרקע. מנרה הוקמה ב-1943 וסבל שנים מבדידות ומקשיים כלכליים וביטחוניים.

באותו יום צילומים לטלויזיה הישראלית שכשך במי הבריכה החבר בנימין בנאי, בן 57 שנולד בגרמניה כורנר שטראוס וכשהיה נער צעיר נשלח על ידי הוריו לארץ ישראל ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, לפני שאלה נרצחו במחנה השמדה. הוא עבד במפעל המתכת ביישוב וערך את עלון הקיבוץ.

לשאלת הכתב דיבר על כאבו נוכח האיבה שבין הקיבוצים וקריית שמונה, והסביר כי למרות העזרה שהגישו הקיבוצים לעיר, הייתה בכך מידה של אפוטרופסות ופטרנליזם שלא משרתים אף אחד מהצדדים. "על קריית שמונה לחיות ולהתפתח ללא התערבות של אנשי הקיבוצים", הדגיש, תוך שהוא דוחה את הנחת הכתב שבישראל חיים שני עמים, אך סבור כי ישנן כאן שתי תרבויות.

"הוא ראה חבר קיבוץ מתראיין תוך כדי טבילה בבריכת שחייה, והסיק מכאן את כל המסקנות הלא נכונות", נכתב במאמר מערכת בעיתון מעריב.

אבל המילים כבר נאמרו ודווקא קיבוץ מנרה נבחר על ידי בגין להיות הסמל של התנועה הקיבוצית שראש הממשלה ביקש להציג כמתנשאת ומנותקת מסביבתה. למרות הדימוי המציאות במנרה לא הייתה פשוטה; לצד מתח ביטחוני מתמיד שכלל ירי קטיושות וניסיונות חדירה, הקיבוץ נלחם על בניו ובנותיו שלא שבו הביתה אחרי הצבא.

בין מייסדי היישוב הייתה רחל רבין, אחותו של יצחק רבין. בערוב ימיו הגיע לגור במקום אביה, נחמיה רבין. לאחר מותו ביקשו חבריו להנציח את זכרו ותרמו כסף להקמת בריכת שחייה באורך 25 מטרים.

"אנחנו, הוותיקים, מזדקנים, ואם לא יתווספו אלינו חברים צעירים, נהיה בצרות", אמרה בראשית 1989 רחל רבין-יעקב לכתב שהגיע למנרה. "החלטנו לא להתראיין יותר מיד אחרי אירועים בטחוניים, כי הפרסום עושה לנו צרות ומרתיע עולים חדשים. הם שומעים בחדשות מה היה, ואפילו לא רוצים לבקר כאן", אמרה. היא סיפרה על משפחות שעוזבות "והכאב גדול" ועל "הבנים שלנו שבאים הביתה לשנת חובה אחרי הצבא, ואז יוצאים לשנתיים בחוץ להרוויח כסף לטייל בעולם, לחפש את עצמם. רובם לא מוצאים את הדרך חזרה. במשך כל שנות קיומנו אנחנו משקיעים המון אנרגיה בניסיון למשוך אלינו אנשים חדשים, והמאבק הזה לא מסתיים לעולם".

המצב הגיע לכך שלפני כעשר שנים בקיבוץ שבשיאו מנה 500 חברים וילדים נותרו רק 120 תושבים, מהם כשבעים חברים, רובם מבוגרים. בתי הילדים התרוקנו. גם הבריכה נסגרה לפני כעשר שנים. "זה היה כאב לב", אמרה קורלנד. לדבריה, "זה הרגיש כמו התחלה של הסוף. היה פה חור דמוגרפי והותיקים לא ראו איך יוצאים מהמערבולת הזאת".

באותה תקופה, היא מספרת, "הקיבוץ עמד בפני החלטה - או שמפרקים את מה שהיה והופכים למושב או שמגייסים כוחות ועושים שינוי". קורלנד, בת 31, והיום אחראית על תחום הקליטה בקיבוצה, חזרה למנרה אחרי כמה שנים. לדבריה, "כל מי שהיה היה יכול לעזור התגייס. הוותיקים התגייסו למשימה והבינו שקליטת משפחות חדשות תמומן גם מכיסם. לדוגמה - הקמת מערכת חינוך עבור משפחות שיגיעו עם ילדים".

בינתיים נבנתה שכונה חדשה, 19 משפחות חדשות נקלטו, בהם בעלי מקצועות חופשיים, אנשי צבא, מהנדסים, חוקרים במכון המחקר מיג"ל ועוד. בתי הילדים נפתחו מחדש, הספרייה פעילה וקורלנד מספרת על "שינוי מרגש. יש חיים חדשים, יש חיי קהילה, חינוך ותרבות". היא מציינת כי בשנת הקורונה התגברו פניות של משפחות צעירות שמבקשות לצאת מהעיר למרחב הכפרי.

כעת הגיע גם זמנה של הבריכה לחזור לימים אחרים שידע הקיבוץ. השותף של מנרה בענף התיירות החליט לשפץ את הבריכה. עשר שנים אחרי שהתרוקנה ממים ואחרי שקוצים ועשבים החלו להשתלט עליה, נחנכה הבריכה בסוף השבוע האחרון. המקום שמעבר להיותו מפלט מפני החום, הוא גם מקום מפגש חברתי, שב לחיים. "נפשתי שבת שלמה במקום הכי קסום שיש. צחוק הילדים וחיוך ההורים שלא ניתן לקנות בכסף", כתבה קורלנד למפעיל הבריכה.

על אף גילה הצעיר, היא מדברת במונחים שנשמעים שייכים לתקופה אחרת, כמו גם החיבור העמוק שלה למורשת המקום וההערכה הגדולה לדור המייסדים; "אנחנו לא מתכוונים ללכת לשום מקום ונמשיך לגדול ולפאר את המקום. הצלחנו גם להגשים את חלומם של המייסדים - שייראו שהמעשה שלהם לא היה לחינם", הבהירה.