האסטרטגיה של ההגנה בחקירתו הנגדית המתישה והאינסופית של העד הראשון בתיק 4000 ובמשפט נתניהו כולו, מנכ"ל וואלה! לשעבר אילן ישועה, מובנת. הרעיון הוא לפרק עד כמה שאפשר את הסיפור הענק והאימתני שקיים בתיק למאות סיפורים קטנטנים מבודדים, בנאליים, רגילים. הנה במקרה אחד מדובר בסך הכול בהתעקשות של הדובר שתפורסם הודעתו, הנה במקרה אחר הטיפול בערוצי התקשורת המתחרים היה הרבה יותר חיובי לנתניהו מבוואלה!, הנה פה, בסך הכול עמדו יועציו של נתניהו על כך שתהיה תגובה, כפי שמקובל בכל ידיעה עיתונאית ביקורתית.
הבסיס לאסטרטגיה היה הדרישה הברורה והמוצדקת של הסנגורים לקבל פירוט של הפרקליטות, למה שהיא הגדירה "היענות חריגה" של וואלה! לבקשות נתניהו. בית המשפט כזכור נעתר לבקשת ההגנה, והפרקליטות הכינה כתב אישום מתוקן, ובו נספח דרישות שכולל 230 פניות של ראש הממשלה או בני משפחתו להטיית הסיקור. המסמך הזה הפך לנייר עבודה של עו"ד בעז בן צור, שבאמצעותו, כאמור, הוא מנסה להוכיח את הבנאליזציה בבקשות, ואת עמדתו שלא הייתה כל חריגה בהיענות להן.
אתמול היתה אמורה להסתיים עדות ישועה, ואולי היא גם הסתיימה, תלוי מה יימצא באותם 350 אלף מיילים ו-150 אלף שורות ווטסאפ ממכשיר הנייד של ישועה. בית המשפט נעתר לבקשה המוסכמת של התביעה וההגנה לדחות בשלושה שבועות את המשך המשפט, אך לא בקלות. עד סוף החודש תעביר הפרקליטות להגנה את החומרים הרלוונטיים למשפט, ותאפשר לתביעה פרק זמן של שבוע נוסף להתכונן, כשהמשפט יתחדש ב-5 ביולי. אם יהיה צורך לזמן שוב את ישועה, הוא יחזור אל דוכן העדים, ואם לא, תעבור התביעה לעדים הבאים - שהראשון שבהם הוא עורך וואלה! לשעבר, אבירם אלעד.
התפר הזה בין עדות המנכ"ל לשעבר, לבין עדות העורך לשעבר, הוא בדיוק הזמן להסביר את התרגיל שעשתה כאן ההגנה בראשות בן צור. ישועה, כזכור, הוא נטול רקורד עיתונאי. הוא לא בא מעולם העיתונות, הוא לא באמת הכיר - או בוודאי לא החשיב - את הנורמות הנהוגות. הוא גם לא באמת ראה עצמו אי פעם מחוייב לערכי העיתונות. והוא בעיקר לא איש מקצוע בתחום.
למרות זאת, במשך כמה שבועות התיש בן צור את ישועה בשאלות שהן בלבת המקצוע, משל היה בן בראדלי, העורך המיתולוגי של הוושינגטון פוסט, או לחלופין עזריאל קרליבך, מחלוצי העיתונות העצמאית בישראל. בן צור עבר עם ישועה ידיעה-ידיעה, גם אלה שלא נגע בהן, שלא היה קשור אליהן, ואתגר אותו בשאלות נוסח: "האם הטקסט פה הוא טקסט עיתונאי שגרתי?", "טקסט מקובל?", "האם במקרה כזה צריך לבקש תגובה?" ו"האם לא צריך לבקש פה תגובה?". מה לישועה ולשאלות הללו? כלומר, הוא יכול להשיב עליהן כמו כל אזרח צורך תקשורת, אבל אלו לא שאלות בתחום מקצועו. הוא לא עיתונאי.
בן צור גם הוסיף ושאל אותו על אינסוף ידיעות, שאלות ברוח: "האם הטקסט פה הוא שלילי?". ישועה לרוב אישר את הנחתו של בן צור בגמגום, בנוסח: "כן, זו נראית ידיעה שלילית". על אף שאין כל ערך מוסף לישועה על כל אזרח אחר בחידון הזה, בן צור רצה כמובן את התשובות מפיו, פשוט בשביל להתכונן ליום שהשופטים יישבו ויצטרכו להכריע בדין. אז, הם יבחינו, למשל, שישועה מאשר שידיעות רבות באתר על נתניהו מאותה תקופה הן שליליות, ואז בעצם על מה כתב האישום? על מה הסיפור?
מניפולטיביות עוד יותר היו השאלות הרבות על מקורות עיתונאים פוטנציאליים. למשל, על טקסט של אחת העיתונאיות שאל: "ברור שהמקור של הידיעה שלה הוא הפרקליטות, נכון?". ישועה גמגם חצי אישור, אבל לא באמת היה לו מושג. התשובות הסתומות והסתמיות הללו משרתות את ההגנה. הנה העד מאשר - גם אם באופן חלקי וחלש - את דברי הסנגור, ולא מתפלפל יתר על הרצוי. בדיוק כמו שסנגורים אוהבים.
מעט סדר: במשפט פלילי, עורכי הדין זקוקים לעדים כדי להגיש דרכם ראיות לבית המשפט, גם אם הקשר בין העד למוצג רופף. הבחירה של הסנגורים להגיש דווקא דרך עדות ישועה את כל הידיעות השליליות נגד נתניהו, או החיוביות על מתחריו, גם במקרים רבים שהעניין כלל אינו נוגע אליו, היא לא מקרית. ישועה ענה על השאלות של הסנגורים תשובות סתומות וסתמיות כי לרוב באמת שלא היה לו מושג.
בן צור ידע כי לו היה מגיש את אותו חומר בחקירתו הנגדית של העד הבא, אבירם אלעד, למשל, עיתונאי מוערך שהיה עורך וואלה, היה מקבל תשובות מקצועיות, ברורות ומרחיבות על השאלות שלו. כל עיתונאי רציני, למשל, היה מבהיר לבן צור שלידיעה שהוא קובע בנחרצות ש"הפרקליטות" היא המקור שלה, יכולים להיות לפחות חמישה מקורות אחרים, ובעיקר היה משיב שההנחה שלו היא סתמית, ושהוא לא יודע באמת מי המקור של אותו עיתונאי. עורך רציני היה משיב לסנגור שהחלוקה שהוא מנסה לעשות בין סיקור חיובי לשלילי היא בנאלית ומטעה את בית המשפט. זאת, משום שאם הכתב המדיני אז, אמיר תיבון, כותב ניתוח מקצועי ביקורתי - זה לא נכנס תחת הכותרת "סיקור שלילי", שסימטרי, כביכול, לתוצר "עיתונאי" של לילה שלם, בו משגעים עורכי דסק, בשליחות ישועה (המופעל על ידי אלוביץ'), בנוגע לאיזו תמונה של שרה נתניהו להכניס לאתר מאירוע מסוים שהשתתפה בו. הניסיון להציג את שני התוצרים העיתונאיים הללו בטבלה המניפולטיבית של בן צור הוא ברור. הרי ברור שמערכת החדשות השתדלה ככל שיכלה לשמור עד כמה שאפשר על נורמליות, לרוב ללא הצלחה, בקן הקוקיה שהכניסו אותה אליו.
תטענו כלפיי, על מה אתה מלין - הרי אלעד, אבי אלקלעי, ושאר העורכים והעיתונאים יעמדו בהקדם על דוכן העדים, והפרקליטות היא שבחרה להציב את ישועה כעד ראשון במשפט. תשובתי היא שאין לי ביקורת כאן על איש; בוודאי לא על הסניגורים, שעושים מלאכתם, וגם לא ממש על התביעה. מלכתחילה, גם אני הייתי בוחר בישועה כעד הראשון, משום שהוא זה שקיבל את ההנחתות מהאלוביצ'ים. בדיעבד, לאור הטקטיקה של ההגנה, היה אולי עדיף להעמיד ראשונים את העיתונאים על הדוכן, אם כי אז מן הסתם היה נשלף טריק אחר מהספר. זה בסדר. כל אחד עושה את מלאכתו.
העניין הוא שאת ההיענות החריגה אי אפשר למדוד במספרים; לכן, נספח הבקשות המפורסם מטעה מאוד. בתחקיר "המקור", העיתונאים סיפרו שעם הזמן נוצר נוהל, לפיו כל כותרת שאוזכר בה השם "נתניהו", היתה מחוייבת באישור עורך האתר. באחד המקרים שבו שוגר בטעות פוש על חקירת שרה נתניהו (שכל כלי התקשורת סיקרו), שוגר מייל לדסק בזאת הלשון: "בוקר טוב, כולנו מכירים את הנושא הבעייתי. בעקבות הפוש הבוקר, אבקש לשוב ולחדד: כל כותרת, כולל של פוש, בנושא אשת ראש הממשלה, חייבים לאשר עם אבי אלקלעי (באותה תקופה עורך וואלה! - ב"ק)". ובכן חברים, אם זו לא היענות חריגה, היענות חריגה מהי. מה שקרה בוואלה! הוא לא בנאלי, כפי שבן צור מנסה להציג בבית המשפט, אלא מעשים מגונים בערכיהם המקצועיים של עיתונאי המערכת. ברור, וגם את זה כבר כתבתי לא פעם, לא מספיק להראות את ההיענות החריגה לבית המשפט, אלא גם להוכיח את מודעותו הנפשית של נתניהו ליחסי השוחד לכאורה, אך לטעון כי בוואלה! לא הייתה היענות חריגה לדרישות נתניהו, זה עלבון לאינטליגנציה של יושבי אולם בית המשפט, לרבות זאת של שלושת המוגבהים בחזיתו.
הדרישות הללו קיבלו גם קיבלו מענה של הנחתות תזזיתיות מהרגע להרגע, צנזורים לא ברורים ודרדורי ידיעות לירכתי האתר. באחד המקרים בו ידיעה על חקירת שרה נתניהו עפה מהאתר, התנצל אלקלעי בפני העיתונאים, והבטיח: "זה לא יקרה ככה שידיעה תעוף מההומפייג', אנחנו נעשה את זה בצורה יותר חכמה, לא נוריד את זה בצורה כזאת דרסטית". ה"צורה החכמה" - דרדור ידיעות והעלמתן מאתר הבית - היא זאת שמאפשרת עכשיו את מרחב התמרון לסניגורים למרוח את בית המשפט. הנה, מראה בן צור לבית המשפט, הידיעה מופיעה מהשעה הזאת עד השעה הזאת, וזאת מבלי שבית המשפט חשוף להעלמתה ההדרגתית המתוחכמת. יש לכך עוד אינסוף דוגמאות שמופיעות גם בתחקיר "המקור", וגם בכתבות התחקיר של גידי וייץ ב"הארץ".
עורכי הדין של נתניהו והזוג אלוביץ' בונים כמובן על כך שהשופטים נכנסים לעולם הזה ללא ידע מוקדם. זה ברור. לכן, העמיסו על ישועה את כל מרכולתם בעניין ההיענות החריגה, כדי לנטוע בהם את המחשבה שיש פה כתב אישום מגמתי, שהפך נורמות עיתונאיות מקובלות לפליליות. אנחנו בסך הכל בסיום עדות העד הראשון. המשפט הזה צפוי לנסוע ברכבת הרים שתכלול עליות תלולות וירידות מפחידות, ובלתי אפשרי להעריך מה יהיה בסופו. מצד שני, להתרגש מאמירות מטופשות של מגברי מסרים תקשורתיים כאילו התיק קרס, ממש לא כדאי, כפי שלא היה מקום להתרגש גם אם השבועיים האחרונים היו שבועיים מופלאים לצוות התביעה.