כשנפתחה צוואתו של מנחם בגין, אחרי מותו ב-1992, היה כתוב בה כי ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל מבקש להיקבר ליד קברי מאיר פיינשטיין ומשה ברזני שבהר הזיתים ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל.
מותם המשותף בתא הכלא הבריטי של שני לוחמי המחתרות, היה עבור בגין סמל לאחדות לאומית והיעדר עדתיות. וכך, גם במותו הדגיש מי שהיה מנהיג מחתרת אצ"ל ואחר כך מנהיגה של תנועת חרות, את אותם סמלים שהיו לאורך שנים תשתית סימבולית לברית הפוליטית בין המזרחים לתנועה הרוויזיוניסטית.
כבר לפני שנים רבות נמצאה חפיפה גדולה בין השסע העדתי בישראל לבין ההשתייכות הפוליטית. על פי חלוקה זו רבים מהישראלים יוצאי מדינות ערב ובניהם תומכים לאורך השנים בגלגוליה של תנועת "חרות" שהיום היא מפלגת "הליכוד".
מקובל לזהות את שורשי הברית בשנות ה-50, כשבין תנועת חרות ובני עדות המזרח נוצרה סולידריות של דחויים ומודרים מלבה של ההוויה הישראלית. אחרי חילופי השילטון בישראל, הגדיר זאת העיתונאי אבישי בן-חיים כ"ברית בין יוצאי המחתרות ליוצאי המעברות". אולם כעת נראה שיסודותיה של אותה שותפות היסטורית נוצקה מוקדם יותר, בשנות ה-40.
בעבודתו של אלעד נחשון לתואר מוסמך אוניברסיטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב הוא מאיר את נקודת המפגש הזאת בנוכחותם של בני ובנות עדות המזרח באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ובלח"י (לוחמי חרות ישראל).
לפני כמה שבועות קיבלו נחשון ושבעה סטודנטים נוספים פרסי הצטיינות על עבודותיהם מידי מכון ז'בוטינסקי בישראל. תחרות פרסי המחקר של מכון ז'בוטינסקי נערכת כבר כמעט 40 שנה והיא אחד מעמודי התווך במאמץ המתמשך של המכון לעודד את העיסוק והמחקר האקדמי בנושא ז'בוטינסקי, מורשתו ותנועתו. "אנחנו גאים בכל פעם מחדש לקבל את העבודות ממוסדות אקדמיים בכל רחבי הארץ ולפגוש את הזוכים והזוכות", אומר מנכ"ל המכון גדעון מיטשניק.
בעבודתו מציג נחשון את חלקם הגדול יחסית של בני עדות המזרח בשתי המחתרות ומסביר מדוע פנו שתי המחתרות לציבור זה שיתגייס לשורותיהם ומדוע מצאו בני עדות המזרח בגופים אלו יעד מבוקש.
המחקר טוען כי לא זאת בלבד שבני עדות המזרח השפיעו השפעה מכרעת על מהלך מאבקן של שתי המחתרות הללו בשנות ה-40, אלא שהמפגש הבין עדתי שהתרחש בשורותיהן הוא שהיווה לאחר קום המדינה כבסיס סמלי לברית הפוליטית שנוצרה בין יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית לבין עדות המזרח.
על פי נתונים שהוא מציג, מראשית שנות ה-40 הצטרפו בני עדות המזרח לשורות האצ"ל והלח"י בשיעורים הגבוהים משמעותית מחלקם באוכלוסייה. ב-1945-1944 מספר המגויסים לאצ"ל ממוצא מזרחי הגיע ל-37%, נתון שגדול בערך פי 1.5 מחלקם באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באותה תקופה.
על פי נחשון, שתי מגמות שהשתלבו זו בזו הן שהשפיעו על כך: פנייתה של המחתרת אל בני עדות המזרח ונכונותם של בני עדות המזרח להיענות לפנייה.
אצ"ל ספג שני זעזועים שדיללו את שורותיו - ב-1937 פילוג שהביא לפרישתם של רבים מחבריו שהקימו את לח"י ובסוף 1944 נאסרו רבים מאנשיו ב"סזון". ובין לבין גם התקשו למצוא מתגייסים חדשים, נוכח החלשות זרם העלייה ממזרח אירופה ונוכח רצונם של רבים מבני היישוב העברי להתגייס לצבא הבריטי שנלחם בנאצים או לשורות ההגנה.
וכך, במקום בוגרי תנועות נוער רוויזיוניסטיות שהיוו עד אז את העתודה, פנה כעת אצ"ל לבני הארץ, מהם רבים בני עדות המזרח. הדבר גם נועד לשפר את החשאיות והמידור של המחתרת שעד אז רבים מפעיליה היו קשורים לתנועה הרוויזיוניסטית וככאלה היו מוכרים לבולשת הבריטית.
היענות הנוער המזרחי לפניית אצ"ל ולח"י אליו נבעה ממספר גורמים לפי נחשון: תחושת הקיפוח שליוותה רבים מקרב בני עדות המזרח בעקבות המפגשים שלהם עם מוסדות הישוב המאורגן ובנוסף לכך גם גברו הלגיטימציה והאהדה לאצ"ל בעקבות הסזון.
נחשון גם מוצא חשיבות גם במרכיב האידאולוגי; הוא מצביע על כך שאצ"ל ולח"י הציבו במרכז מאבקם את המאבק הלאומי להקמת מדינה יהודית, בעוד שההגנה והפלמ"ח הניפו לצד המאבק הלאומי גם את דגל הסוציאליזם. הרעיונות של מאבק אוניברסלי של הפרולטריון וזהות מעמדית עולמית היה זר לבני עדות המזרח.
לא לחינם פעילי האצ"ל כינו את הארגון - "המשפחה הלוחמת". הדימוי המשפחתי של המחתרת התאים יותר לתפיסת עולמם של הצעירים המזרחים.
גורם משמעותי נוסף עליו מצביע נחשון הוא העובדה כי מרבית בני עדות המזרח התגוררו אז בערים, בעיקר תל אביב וירושלים, וערים אלו היו מוקדי הפעולה של המחתרות.
כ-40% אחוז מיוצאי ארצות המזרח בשתי המחתרות נולדו בארץ ישראל. מקרב אלו שלא נולדו בארץ, ארץ הלידה הבולטת אחרי ארץ ישראל בקרב המתגייסים לאצ"ל היא תימן (18%) ואחריה יוון (8%), עיראק (6% ) וסוריה (6% (. בכל אחת משאר הארצות נולדו פחות מ-5% מחברי המחתרת בני עדות המזרח. בלח"י ארץ הלידה הבולטת לאחר ארץ ישראל היא בולגריה (15%), אחריה תימן (13.5%) עיראק (7% ) וטורקיה (6.5% ), ובשאר הארצות פחות מ- 5% .
בדיקה שערך נחשון לצורך המחקר העלתה כי 36% מחללי האצ"ל שנהרגו בפעולות קרביות הם ממוצא מזרחי, אף על פי שאחוז המזרחים בקרב כלל חברי האצ"ל עומד על 26.7% .בלח"י 29% מהחללים בפעולות קרביות הם ממוצא מזרחי, ועוד 15% ממוצא מעורב או לא ידוע, אף על פי שאחוז המזרחים בקרב כלל חברי הלח"י עומד על 27.5% .
אחרי קום המדינה, במסגרת המאבק הפוליטי של חרות מול מפלגת השילטון, מפא"י, הציבור המזרחי סומן כאחד הקהלים אליהם פנתה חירות באופן ממוקד. על פי נחשון אחד האמצעים העיקריים בו עשה מנהיגה, מנחם בגין, שימוש על מנת לרכוש את לבו היה הבלטה של פעילות המזרחים במחתרת. אולם בהתאם לאידאולוגיה שהגדירה את פעילות המחתרות כמאבק לאומי, ללא הבדלים חברתיים, נהג בגין לצמצם, עד כדי ביטול מוחלט, את ההבדלים בין מזרחים לאשכנזים. הוא נהג להאשים את הממסד הישראלי ביחס מתנשא ומפלה כלפי עדות המזרח וכונן נרטיב היסטורי שמתאר את המזרחים כשותפים טבעיים, שווים ומלאים במאבק המחתרתי שהוביל, לפי בגין, לכינון מדינת ישראל.
פרופ' אמיר גולדשטיין, היסטוריון המתמחה בחקר הימין הציוני מהמכללה האקדמית תל-חי, מסביר כי "התופעה הזו של שיעור מעט גבוה יותר של בני עדות מזרח באצ"ל ובלח"י הייתה בעלת חשיבות סמלית וראשי תנועת החרות, ובעיקר מנחם בגין, עשו בו שימוש לאורך מערכות הבחירות כבר לאורך שנות ה-50. אפשר לראות בה גם ביטוי מוקדם של הפוטנציאל לחיבור בין הימין לרבים מהמזרחים, שנשען על השקפות מסורתיות ונציות".
"עם זאת", הדגיש גולדשטיין, "חשוב לזכור שבקרב הציבור המזרחי התקיימו עוד מתקופת היישוב זיקות פוליטיות מגוונות, ואין לראות בו קבוצה מונוליטית מבחינה פוליטית. נתוני ההצבעה לאורך שנות ה-50 מלמדים שתהליך ההתקרבות בין הימין הציוני לבין קבוצות גדלות והולכות בקרב המזרחים היה איטי, לא חד-כיווני ולא מובן מאליו. בבחירות לכנסת השנייה לדוגמה, 'חרות' זוכה לתמיכה זניחה במעברות ובריכוזי העולים. אפשר להניח שהופעלו לחצים על העולים החדשים על ידי המנגנון הקולט אבל התמיכה הרחבה של עולים מארצות האסלאם במפא"י נבעה גם מתפיסת דוד בן-גוריון כ'אב המייסד' שעמד עם מפלגתו מאחורי הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות".
"בבחירות לכנסת השלישית, ב-1955 חל גידול משמעותי בתמיכה בתנועת החרות בריכוזי העולים המזרחים אבל דווקא ב-1959, אחרי מחאת ואדי סליב, התמיכה בשכונות בבן-גוריון מתחזקת על-חשבון ההצבעה עבור בגין. אפשר ללמוד מהתהליך הזה שברמה המעשית, להבדיל מהסמלית, הקשר בין עדות המזרח לאצ"ל וללח"י, לא מילא תפקיד מרכזי. שיקולי העולים החדשים בקלפי היו נטועים במציאות הישראלית, יותר מאשר בעבר. השיקולים האלה ניצבו גם בבסיס התנועה המובהקת יותר של מזרחים לעבר הימין שהתרחשה מראשית שנות ה-60 ואילך".
בגין נהג להדגיש את חלקן של דמויות מהתקופה שבה הוא פיקד על האצ"ל וכך, לדברי נחשון, יצא שדמותו של יעקב רז לדוגמא, נדחקה לשוליים. רז, יליד אפגניסטאן ותושב שכונת הבוכרים, היה לוחם באצ"ל. הוא נתפס כשהטמין מטען חבלה בשוק בעיר העתיקה בירושלים. הוא הוכה ונדקר ובהמשך עבר חקירות קשות על ידי האנגלים. כעבור שבועיים, בבית החולים, הסיר מעליו את התחבושות שכיסו את פצעיו ומת מאיבוד דם.
בגין טיפח בעיקר את מיתוס 12 עולי הגרדום, אנשי אצ"ל ולח"י, ששמונה מתוכם שירתו תחת פיקודו. חמישה מהחללים היו מזרחים (מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, מאיר נקר, אליהו חכים ומשה ברזני).
סיפורם של לוחמי האצ"ל מאיר פיינשטיין ומשה ברזני
עם השנים הלך וגדל העיסוק במיתוס עולי הגרדום ותוצר לוואי של כך היה הבלטת חלקם של בני עדות המזרח במחתרות ובמאבק להקמת המדינה. "חרות הציבה במרכז המיתולוגיה שלה קבוצת גיבורים שכמחצית מהם היו מזרחים", כותב נחשון. יחד עם זאת הקפידה חרות להדגיש עד כמה חסרי חשיבות הם ההבדלים העדתיים בתוך "המשפחה הלוחמת". כך, לדוגמא, בעלון שהוציאה התנועה לקראת הבחירות לכנסת השנייה (1951) נכתב: "כשהחריף המשעבד את דיכויו והוליך את הלוחמים לגרדום. הוביל יחד את הגיבורים מבני כל העדות. אלקושי, קשאני ונקר המזרחיים עלו לגרדום יחד עם דב גרונר, דרזנר ואבשלום חביב בני 'המערב'".
בלבו של אותו מיתוס הוצב סיפור מותם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. פיינשטיין נעצר אחרי שהניח מטען חבלה בתחנת הרכבת בירושלים. ברזני נתפס כשנשא עליו רימון יד. השניים התאבדו יחד בכלא, מספר שעות לפני שהיו אמורים להיתלות.
לא אחת השתמש בגין בסיפורם כסמל לאחדות הלאומית במחתרת ובתנועת החרות, ללא הבדלים עדתיים. זכור בעיקר נאומו בעצרת הבחירות בכיכר מלכי ישראל, יום לפני הבחירות לכנסת ב-1981, כתגובה ל"נאום הצ'חצ'חים" שנשא ערב קודם הבדרן דודו טופז בעצרת של המערך.
"עכשיו אני אספר לדודו טופז למי הוא התכוון", קרא בגין בקול לקהל הרב בכיכר. "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר 'התקווה' והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית ]...[ פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם אל התליה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו לליבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!", קרא.
לדברי גולדשטיין "קשה לאמוד השפעה של מיתוסים. ברית פוליטית מעוגנת ביסודות כלכליים-חברתיים ולא יכולה להתבסס רק על זיקה לסמלים. ובכל זאת, השימוש העקבי שבגין עשה בסיפור של פיינשטיין וברזני ובכלל במיתוס עולי הגרדום, הוא חלק מהסיפור. בגין הציב עוד הרבה לפני הנאום המפורסם מ-1981 את 'עולי הגרדום' כמיתוס המרכזי של 'המשפחה הלוחמת', כגיבורים האולטימטיביים של מפלגתו. הוא העלה על נס קבוצת גיבורים שכוללת בתוכה בני עדות המזרח, קבוצה שסימלה את חלקם של בני עדות המזרח במאבק להקמת המדינה. נדמה לי שלא ניתן למצוא מקבילה כזו במיתוסים של תנועות אחרות בישראל. אפשר לראות באופן שבו הוא עיצב את סיפורם של עולי הגרדום כתשתית סימבולית לעובדה שהימין בישראל היה פתוח, שוויוני יותר ושצעירים מזרחים זכו דרכו באפיק של השפעה והשתלבות".