הממשלה חייבת לחנך לדו-קיום אחרת ישראל תהפוך ללבנון

כל שנה, עם בואו של יום האבל היהודי בתשעה באב, מזכירים לנו מקורותינו על כך שבית המקדש חרב על שנאת חינם וההיסטוריונים מפרשים ומבארים כי המאבקים האלימים בין קבוצות שונות בחברה היהודית של אותם הימים הובילו להתפוררותה של החברה ולחורבנה הבלתי נמנע.

והנה בשנת הקורונה צפינו כולנו בבעתה בשבטיות שפשטה שוב בעמנו ובמדינתנו ולא לפני זמן רב קיבלה שבטיות זו ביטוי אלים ביותר ברחובות הערים המעורבות. ולא, לא מדובר בשסע בין יהודים לערבים בלבד. השסע קיים בין יהודים לבין יהודים אחרים, ולא משנה אם השסע הזה אמתי או דמיוני; השסע נובע מהבדלים תרבותיים שאינם ניתנים לגישור או מאינטרסים של פוליטיקאים החפצים לשמור על שלטונם באמצעות הדגשת "האחר" המאיים והמפחיד.

כל בר דעת מבין שמדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר אזרחיה חשדנים, ולעיתים אף אויבים, זה לזה. מדינה איננה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר מרכיביה השונים מנותקים זה מזה ואינם חשים ערבות הדדית. זאת ועוד, יהיה צבאה חדשני ומצויד בכלי משחית מהטובים בעולם, אין הוא יכול לשמור על המדינה כאשר חייליו מחויבים לשבטם ולקבוצתם יותר מאשר למדינה כולה.

האם זו גזרת גורל? האם נועד העם היהודי להיצמד לשבטים שבטים כל אימת שהוא ריבון בארצו? את התשובה אשאיר להיסטוריונים. לעומת זאת, כל איש חינוך יודע כי בידיו לעצב את תפיסותיו החברתיות של הילד ולו במעט. למרבה הצער, קיומן של ארבע מערכות חינוך בארץ מאז קום המדינה המיועדות כל אחת לשבט אחר אינה מקלה על כך.

פעם בתחילת שנות ה-90 התהדרו במשרד החינוך בתכניות לדו קיום בין יהודים לערבים. על הצורך ביצירת דו קיום בין יהודים ליהודים לא חשבו עדיין. התכניות הללו סיפרו לכל "צד" על תרבותו וחייו של הצד "האחר", עודדו בתי ספר לארגן ביקורים הדדיים בין יהודים לערבים אזרחי מדינת ישראל, ופעלו רבות לקירוב לבבות. מאז נדחקו תכניות אלו לקרן זווית ולא במקרה.

20 שנה אחרי והנה מבינים כולם כי חינוכו של הדור הצעיר לסובלנות, צדק חברתי, וקבלת האחר הוא תנאי הכרחי להמשך חיים נורמליים במדינת ישראל. אחרת, נהפוך ללבנון בעוד שניים-שלושה דורות. אבל הפעם התכניות חייבות לכלול גם התייחסות להבדלים בתוך העם היהודי בין חרדים, דתיים וחילונים. נכון, מערכת החינוך החרדית תסרב, קרוב לוודאי, למפגשים מעין אלה אך זה הזמן להתנות תקציבים ממשלתיים בקיומן של תכניות לקירוב בין השבטים השונים. הטכנולוגיה בימנו מאפשרת תכניות מבוססות זום ותוכנות דומות וכך פוטרת אותנו לעיתים ממפגש פנים מול פנים במקרים בהם מפגש כזה כרוך בבעיות של כשרות וקרבה בין המינים.

זו גם העת לחזק את לימודי הערבית בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים כגשר בין יהודים לערבים ולא רק כאמצעי להכשרת חיילים לחיל המודיעין. כמה נפלא יכול להיות מפגש בין תלמידים יהודים לערבים דווקא בערים המעורבות כאשר אלה מלמדים את אלה את יסודות שפתם ומתאמנים יחדיו. מי שמבין שהערבים לא "ייעלמו" יום אחד, כפי שהצהירו פוליטיקאים מסוימים, מודע מן הסתם לחשיבות העניין להמשך חיים נורמליים בערים אלו.

ממשלה שמורכבת מדתיים, חילונים וערבים היא המתאימה ביותר לחיזוק תכניות לדו קיום. אם לא ננצל את הסיטואציה הפוליטית הייחודית לה אנו עדים, עלולים לבכות הדורות בעתיד על סופה של המדינה ביום תשעה באב משל עצמם. מדינה לא יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר אזרחיה אינם מחויבים לה כישות חברתית אחידה.

פרופ' יזהר אופלטקה, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב, מחבר הספר "שישה ימים אחרונים".