פרשת השחיתות במשרד הבריאות מתחילה אצלכם בצלחת

מה הקשר בין הגבינה הצהובה שרובנו מניחים על פרוסת לחם מבלי לחשוב פעמיים, לבין פרשת השחיתות (לכאורה) שנחקרת עתה במשטרה וקשורה למשרד הבריאות?

הנה החדשות ועיקרן תחילה: על פי הידוע מתוך החקירה, אחת הפרשות שנחקרת בחשד לשוחד במשרד הבריאות, נוגעת לקשרים של הלוביסט ארז גילהר מחברת "פוליסי", שפעלה בשם תנובה, עם עוזרים בכירים של שר הבריאות, יעקב ליצמן. קשרים שמהם עולה חשד לשוחד (שוב נדגיש: לכאורה).

השאלות האם נעברה עבירה, מי עבר על החוק ומה היו פרטי הפרשה, מתבררות עתה בחדרי החקירה, ואפשר שבעתיד יתבררו גם בבית המשפט. השאלה המשטרתית והמשפטית היא חשובה כמובן, אבל מה שצריך להטריד היום את אזרחי ישראל הוא השאלה העקרונית: האם בישראל מקודמים חוקים שנועדו לכאורה להגן על הציבור, אך למעשה נדחפים על ידי מי שפועלים להעצים את כוחם מול גופים מסחריים עתירי ממון?

קחו לדוגמה את אחד הנושאים הנחקרים: האפשרות שמישהו פעל שלא כחוק כדי לחמוק מחובת סימון המוצרים.

חוק סימון המוצרים היה קמפיין הדגל של ליצמן בעת כהונתו כשר הבריאות. היוזמה שבה נקט זכתה לשבחים לא רק ממי שנמנים על תומכיו אלא אף מכאלה שנחשבים ליריבים פוליטיים: הנה שר בריאות שעושה למען כלל הציבור ומכריח את חברות המזון, שכל מעיינן לכאורה הוא להרבות את רווחיהן, לסמן את המוצרים שעלולים להזיק לבריאותנו.

נכון? אז זהו, שלא.

אני לא מתיימר להבין בבריאות כמו הפקידים שעודדו בשעתו את ליצמן. יתרה מזאת, אני נותן לרובם את הקרדיט שרק בריאות הציבור עמדה לנגד עיניהם. ובכל זאת, אולי הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס אל כולנו כמטומטמים?

הפטרונות הזאת הופכת את הציבור מפריטים נבונים לעדר חסר אחריות. אנחנו חיים בעידן שמתאפיין בגלגול האחריות מהפרט, ההורים המשפחה והבית אל הרגולטור: הילד הסתבך בקטטה? מערכת החינוך אשמה! לילד נתקע קוץ באצבע בשבוע שדאות בצבא? מחדל נוראי שמוכרח להוביל להדחת המפקד! בכלל, שמתם לב שכבר אין "חלשים", אלא רק "מוחלשים"? כלומר - לא קורבנות של עצמם וסביבתם, אלא של "השיטה".

ובאווירה כזאת, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהאזהרות שאנו מכירים ממוצרי הטבק, יגיעו גם אל המדפים בסופרמרקט.

למה הכרזתי מראש שאיני מומחה לרפואה? כי אני עומד לצאת בהצהרה בריאותית חשובה: גבינה צהובה אינה מסוכנת לבריאות, למרות האזהרות שמופיעות עליה באדום.

למרות זאת, אני מוכן לנדב כאן עצת זהב בהוראות השימוש המשוכל בגבינה צהובה - ואני מקווה שאתם קוראים את הטור הזה בישיבה, שכן הגילוי הבא עלול לסחרר קלות: פרוסה אחת של גבינה צהובה ביום לא תהרוג אתכם! לעומת זאת, אם תרכשו בלוק של קילוגרם שלם ותאכלו את כולו בבת אחת, יש סיכוי טוב שתגיעו לחדר המיון.

ברשותכם אניח לרגע בצד את תעודת הרופא שאין לי ונשוב לעיקר: בניגוד לחטיפים שנוצרו במעבדה ועשויים כולם מחומרים משמרים, צבעי מאכל, נתרן ועוד, נכנסו לתוך חוק סימון המוצרים גם לא מעט כאלה שצריכה מתונה שלהם - לא רק שלא תפגע בבריאותנו, אלא שהיא אף עשויה לשפר אותה. צריכה מוגזמת שלהם, לעומת זאת, עלולה לגרום לנזק מצטבר.

כמובן שהגבינה הצהובה כאן היא רק משל: את אותם הדברים בדיוק אפשר היה לכתוב על בקבוק בירה (משקה איזוטוני טבעי!): שתה אחד ביום - ויש לא מעט מחקרים שיתמכו בכך שעשית שירות טוב לגופך. שתה ארגז שלם ביום - ותגמור בפינת הרחוב. הוא הדין לגבי כוס יין - ועוד מגוון רחב של מוצרי מזון.

הבעיה אינה במוצר עצמו אלא בדרך שבה אנו צורכים אותו. מי שמשתכר מבירה או יין - או סותם את עורקיו מצריכה מופרזת של גבינה צהובה - אינו מכור לכולסטרול אלא להגזמה באשר היא. עובדה: במקרים רבים מדובר באותם האנשים...

הייתי פוטר את הרגולטור, לאו דווקא ליצמן ועוזריו, אלא את הפקידות ונבחרי הציבור באשר הם, בכך שהם מבקשים לעשות טוב ולפעמים יוצא להם עקום, אלמלא היה מתגנב ללבי החשש שלפעמים חלק מהחוקים והתקנות שנועדו להגן עלינו, לא רק מתיימרים לחשוב במקומנו, אלא פותחים פתח אדיר לשוחד.

נניח לרגע שיש דברים בגו (ולמען הסר ספק, לא ידוע לי דבר זולת מה שפורסם בתקשורת): יש לנו בצד אחד חברה שחולשת על 70% משוק שהיקפו מוערך ביותר ממיליארד שקל בשנה, כלומר - היא נלחמת על נתח שוק של קרוב ל-700 מיליון שקלים, אחוזים רבים מהם הם הרווח שהיא משלשלת לכיסה. בצד שני יש פקיד שמשכורתו הצנועה מספיקה - ממש כמו אצל רובנו - לכיסוי הקניות בסופרמרקט, החוגים לילדים והתשלום החודשי של המשכנתא, ובתווך - לוביסטים שתפקידם לפעול אצל האחרון כדי לרצות את הראשונים.

אתלה ברשותכם באילן גבוה, בוודאי בכל מה שקשור לטוהר המידות של נבחר ציבור: יוסי שריד המנוח, אמר פעם שלצעוק "שחיתות" זו לא חוכמה. צריך להיות במקום שבו מילה שלך שווה מיליארדים כדי להבין מה נדרש מאיש ציבור או פקיד כדי לא לתת לכסף הגדול להשחית אותו.

כדי לסייע לפקיד לשמור על טוהר המידות, יש לא מעט מנגנונים שנועדו להגן על מקבלי ההחלטות מפני עצמם: מבקרים פנימיים וחיצוניים, מבקר המדינה, המשטרה ועוד. אלא שכדי שאלה לא יקרסו מרוב עבודה, כדאי להפעיל גם כאן את הכלל לפיו סוף מעשה במחשבה תחילה: רבותיי הרגולטורים, הגיע הזמן שתתרכזו בעיקר - תנו לכוחות השוק ולתבונה הצרכנית "להעניש" חברה מסחרית, שצריכה מופרזת של מוצריה, עלולה להזיק (במצטבר) לבריאות. קבעו את כללי המשחק, אבל אל תתערבו בו.

זה לא רק נכון יותר מבחינה ציבורית, כלכלית ומסחרית, אלא בעיקר עלול להרחיק מכם פיתויים, וכפועל יוצא מכך - את חוקרי המשטרה. אנחנו זקוקים לכם כדי להגן עלינו מאינטרסים מסחריים סמויים מהעין הציבורית, אבל לאחרונה מתגברת התחושה שאנו בעיקר זקוקים למישהו שיגן עלינו לא מפגיעתם, אלא דווקא מפגיעתכם.