"שמעון הניח את הפנקס ואמר: 'אתה יודע. בחיים יש סיכויים, ובסיכויים יש חיים. בכמה אתה מעריך את הסיכויים?'. 'על הנייר, שמעון, יש לך ממשלה', השבתי". כך, בדיאלוג מדומיין וציני, אבל ייתכן שלא ממש רחוק מהמציאות, תמצת בהומור העיתונאי דורון רוזנבלום את הכישלון המהדהד של שמעון פרס להקים ממשלה.
31 שנים מאז אותו מהלך פוליטי של שמעון פרס, שלימים הוכתר בשם "התרגיל המסריח". אותו תסריט בלהות שבוודאי מופיע בראשו של כל מועמד להקים ממשלה. שמעון פרס ויצחק שמיר הובילו בשנים 1988-1984 ממשלת אחדות לאומית עם מנגנון של רוטציה - פרס ישב בשנתיים הראשונות בראשות הממשלה מטעם המערך, ושמיר החליפו בשנתיים הבאות, מטעם הליכוד.
בדצמבר 1988, אחרי הבחירות לכנסת ה-12, היתה בידי שמיר אפשרות להקים ממשלה עם רוב דחוק שנסמך על חברי כנסת חרדיים, אבל הוא העדיף להמשיך עם ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא צורך ברוטציה, אלא עם פרס כמספר 2 שלו - ממלא מקום ראש הממשלה ושר האוצר. אך אחרי כמה הישגים מרשימים שרשמו ממשלות השניים בשנים שקדמו, התקשו שמיר ופרס לתפקד בהרמוניה. סלע המחלוקת היה התנגדותו של שמיר לתהליך שלום.
פרס, עם ניסיון פוליטי עשיר של 31 שנים בכנסת ובממשלות ישראל, הצליח לגבש גוש פוליטי שיביא להפלת ממשלת שמיר וחבר לכוכב העולה של תנועת ש"ס - אריה דרעי, רק בן 31 אבל כבר עם ניסיון של שנתיים כשר הפנים וחושים פוליטיים מחודדים.
דרעי הבטיח לצוות של פרס כי אחרי שישכנעו את חברי "אגודת ישראל" להפיל את הממשלה, ש"ס תהיה הבאה בתור ותצטרף לממשלתו. ב-15 במרץ 1989 נפלה הממשלה בהצבעת אי-אמון, וכעת היה אמור להתממש השלב השני בתרגיל. הדיל כבר היה סגור, אולם אז צץ מוקש ראשון: הרב ש"ך, מנהיג "דגל התורה", יצא בהתקפה קשה על מחנה השמאל ובעיקר על הקיבוצניקים אותם כינה "אוכלי שפנים וחזירים".
ש"ס, אז מפלגה בראשית דרכה, היתה נתונה תחת חסותו של הרב ש"ך ומנהיגה, הרב עובדיה יוסף, הבינה כי לא יוכל לפעול בניגוד לעמדת הרב ש"ך. הדבר היה עלול לפגוע בתלמידים ספרדים שלמדו בישיבות אשכנזיות, והיה בכך כדי לגרום לפירוק של ש"ס.
אריה ניר בספרו "אריה דרעי" מתאר אירוע שממחיש כיצד התהפך הגלגל הפוליטי בעקבות נאום "השפנים והחזירים": ח"כ משה שחל מהמערך, שהיה בסוד התרגיל הפוליטי, דיבר עם דרעי והתעניין לגבי תוכן הדברים שהרב ש"ך ישא. "אל תהיה מודאג", ענה לו דרעי. "אבל לבו ניבא לו רעות", כותב ניר בספרו. הוא התקשר לדרעי, ושמע ממנו כי הוא עושה כעת את דרכו אל הרב ש"ך.
שחל: אני רוצה לדעת תצביעו בעד פרס?
דרעי נקט תכסיס ישן: לא שומעים (צעק)
שחל: תן לי את מספר הטלפון שבו תהיה
דרעי: לא שומעים
שחל: אריה, זה חשוב, אני (...) השיחה נותקה (...)
שחל נסע לבני ברק וחיפש את דרעי, ללא הצלחה ודיווח על כך לפרס, אשר האמין עדיין כי יקים ממשלה.
השלד המסובך שבנו פרס ואנשיו החל לקרוס: חברי הכנסת אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מאגודת ישראל התקשו להצטרף לצעד של מפלגתם. היה זה הרבי מלובאביץ' שהורה להם לא לתמוך בממשלת פרס.
אנשיו של פרס לא אמרו נואש, והצליחו לגייס עריק משורות הליכוד. היה זה אברהם (אברשה) שריר, איש הסיעה הליברלית בליכוד. לשריר הובטחו תיק התחבורה ושיריון ברשימת המערך לכנסת לשתי קדנציות. אבל גם התרגיל הזה נכשל לבסוף. זכורה ממנו קריאתו הנרגשת לשריר - "אברשה, שוב הביתה". ואברשה אכן עשה סיבוב פרסה ושב הביתה.
במפלגת העבודה עוד שמרו על תקווה והאמינו שיצליחו להקים ממשלה, למרות שהחשש כי חברי הכנסת ורדיגר ומזרחי מאגודת ישראל עלולים להיעדר מההצבעה. פרס כבר היה בדרך לכנסת, לטקס השבעתו כראש ממשלה. לפני כן נסע לביתו של הרב עובדיה יוסף, בבקשה כי שני חברי כנסת של ש"ס יתמכו בו. הרב הבטיח כי כך יהיה, אך זמן קצר לפני ההצבעה הודיע דרעי כי הדבר בלתי אפשרי. המבוכה היתה גדולה - ההצבעה לא נערכה והישיבה החגיגית התפזרה.
הנשיא חיים הרצוג העניק לפרס ארכה של 15 ימים נוספים. גם בתקופה זו נרקחו תרגילים פוליטיים ונעשו עריקות הדדיות בין המחנות. פרס לא הצליח לגבש קואליציה, ודווקא שמיר היה זה שהצליח לפתות אנשים מהגוש של פרס לחצות את הקווים.
"הוא בכה בזרועותיי", מצטט מיכאל בר-זהר את משה שחל בספר האוטוביוגרפי שכתב על פרס, "כעוף החול". "שמעון לא יודה בזה. זה היה קצר מאוד, אבל הפלדה נשברה באותו רגע", אמר שחל.
"בביתו של המודח אין מזכירים את הבלייזר. ואף על פי כן אני מאמין - ואמרתי זאת למה שנשאר משמעון - שאפילו עכשיו - אחרי 'התרגיל המסריח', לא הכל אבוד". כך, בלשונו המושחזת כתב רוזנבלום, כמה שבועות אחרי כשלון התרגיל.