אבטיח במאה שקל וענבים ב-50: הסמל המובהק של הישראליות נלקח מהילדים שלנו

פירות, במיוחד פירות הקיץ, הם חלק מהזהות של כולנו, כמו סנדלים ומטקות על החוף. מחירי הפירות הגבוהים בשווקים - ויהיו הסיבות אשר יהיו - הורסים את חוויית הקיץ וכשאנחנו לא רוצים לשלם משכנתה על משמשים, למה שהילדים שלנו ידעו מה זה גוגו?

לקטוף, לאכול ולמלא את הלב בשמחה. שסק (צילום: ShutterStock)

אני אהבתי בשל תפוח, כתב המשורר הלאומי, ואילו אני, משורר קטן בהרבה, כמעט דמעתי השבוע בשל שסק.

שסק, ממש כמו סברס, היה חלק מנוף ילדותי - ולא ברמה הצרכנית של משהו שקונים בשוק או בסופרמרקט, אלא פרי שצריך להתאמץ כדי להשיג: להתפלח לגינת השכנים, לייצר כלי-ציד שיאפשרו קטיף מבלי להתכסות בקוצים. פעילות חברתית שבצידה שכר של עסיס מתוק שממלא את הלב בגיל, פוצע את הידיים ומכתים את הבגדים.

גם אם נניח לרגע לנוסטלגיה, הרי שפירות, במיוחד פירות הקיץ הם חלק מהד.נ.א הישראלי. הם היו יותר ממוצרי מאכל שריפדו את סל הקניות הישראלי, הם היו הישראליות עצמה: כמו סנדלים, מכנסים קצרים, מטקות על החוף או תקתוק קוביות על לוח השש-בש במילואים. רבאק, אפילו אם נלך אחורה עד לתקופת המקרא, נגלה שאחד הסמלים האייקונים ששרדו מאז, ממש כמו המגן-דוד שעל הדגל, הוא אשכול הענבים שהפך לסמל של משרד התיירות שקרא לכל העולם לבוא ולבלות בארץ השמש, הים והפירות.

עוד בוואלה!

שומר החומות או משבר האקלים: מחירי הפירות והירקות שוברים שיאים

לכתבה המלאה
המחירים הגבוהים מונעים מהילדים שלנו את הישראליות עצמה (צילום: פלאש 90, נתי שוחט)

היינו המדינה שבה טוליק ישב לו בשקט על החול, ישב והביט על הים הכחול. אין ישראלי שלא יודע מה אכל טוליק שעיניו זהרו כמו שני כוכבים, רק שהיום הוא יזדקק לקו אשראי מכובד למדי בשביל לאכול לו אשכול ענבים.

פירות הקיץ הישראליים היו חלק מאתנו גם כשגילינו את העולם הגדול: את הגבינות של השוק בפריז או הסטייקים של פיטר לוגאר בניו-יורק. אין ישראלי שלא חזר מסיבוב באירופה או בצפון אמריקה ולא סיפר על אפרסק שנמכר ביחידות ולא בקילוגרמים, תמורת כמה פאונדים או דולרים ליחידה, בעוד שאצלנו הפירות והירקות היו "כמעט בחינם".

היום צריך קו אשראי מכובד כדי לאכול ענבים (צילום: ShutterStock)

בוקרה פיל מישמיש

קחו את אחד הסמלים המקומיים הקלאסים: המשמש, כמו שצריך לומר, או המישמיש, כמו שכולנו ממשיכים להגיד הגם שאנו יודעים שמדובר בטעות. זוכרים את משחקי הילדות שלנו בגרעיניו, אלה המכונים "גוגואים"? היו מי שזרקו אותם כדי לראות מי קרוב יותר לקיר, היו מי ששייפו את צדדיהם על אבני השפה של המדרכות, כדי להוציא את התכולה הרכה ולהפוך אותם למשרוקיות זעירות.

הסיבה העיקרית לכך ששיחקנו בגוגואים, לא הייתה מורשת אבות, אלא פשוט כי אפשר היה לקנות משמשים בשוק -בערימות. הפרי הזה, שעונתו קצרה עד מאוד (מכאן הביטוי הערבי "בוקרה פיל מישמיש"), היה מוצר מזון בסיסי בכל בית ישראלי.

החזירו לנו את פירות הקיץ! (צילום: ShutterStock)

אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז? (יהונתן גפן) זוכרים איך שני בתים אחרי אהרונצ'יק הבריון שהיה "לוחץ אקורדיאון" הופיעה אריאלה הקטנה ש"עסיס אבטיחים מכתים את לובן שמלתה"?

לפני שנתיים, כשמחיר הקילוגרם של הפרי שהוא אולי הסמל המובהק ביותר לקיץ הישראלי הרקיע שחקים, הפסקתי לקנות אותם: אם יש משהו שמצער אותי יותר - ולא בגלל הפן הכספי, אלא העקרוני - מאשר לא לאכול אבטיח בשבת קיצית אחרי הצהריים, הוא רק לרכוש אותו בסכום של מאה שקלים.

בדרך כלל עוסקים טורים על מחירי הפירות והירקות במצוקת החקלאים, חסמי הייבוא והרווחים של רשתות השיווק. אין לי עניין לעסוק הפעם בכל אלה, אלא רק לזעוק: החזירו לי את פירות הקיץ, החזירו לנו את הסמל הכי מובהק של הישראליות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully