כמו בפעמים הקודמות, היו סימנים מקודמים, אני כבר יודעת לזהות אותם, שריפות השדות, צבע אדום מדי פעם, תחושת מלחמה באוויר, אבל המטח הראשון בכל זאת תפס אותי בהפתעה. אי אפשר באמת להתכונן לקראתו.
הפעם זה הגיע אחרי סיור קליטה עם משפחה נחמדה מאזור לכיש שהגיעה לראות את עין השלושה בפעם השנייה ועדיין התלבטו.
כמה דקות אחר כך, צלצול טלפון מהאישה, בראש כבר היה לי ברור שהם בטח מבטלים, בכל זאת קשה להאשים אותם, אבל עניתי מה, לא נענה?
"ראינו עכשיו את היירוט מעל הראש שלנו, היא סיפרה, והחלטנו סופית שאנחנו מגיעים הקיץ לקיבוץ".
אחד המשפטים המפורסמים שלנו הוא שהחיים פה הם 95% מהזמן גן עדן ו-5% גיהינום. אבל האמת היא שגם בתקופות הלחימה, כשהמצב פה מאוד קשה, כשהתסכול מחוסר היכולת לקיים חיים נורמליים משתלב עם עייפות מלילות בלי שינה, דווקא אז הכוחות המיוחדים של הקהילה, של החברות, של החיבור העמוק לאדמה ולארץ, גורמים לי להבין שאני גרה במקום הכי טוב בעולם. ככה פשוט.
וואלה! באים לדרום:
בימים של שגרה, הבחירה בעין השלושה היא די פשוטה, מספיק להגיע לסיור קצר בקיבוץ בשביל להבין.
עוד לפני שנכנסים בשער אפשר לנקות את העיניים ביופי של השטחים הפתוחים שמסביב ולהרחיב את הלב מהשדות עם החמניות, הגזר, החיטה ושאר ירקות. אחרי שנכנסים רואים את בתי הקיבוץ שמפוזרים בין מדשאות מוריקות. שילוב מושלם בין פרטיות לבין קרבה המאפשרת את הקהילתיות הקיבוצית המפורסמת. רואים גם את מגרשי הספורט, את הבריכה הענקית והיפה שלנו (שתכל'ס בקיץ אנחנו עוברים לגור בה).
ואם תישארו עוד קצת, סביר להניח שמישהו כבר יזמין אתכם לכוס יין מיקב הבוטיק שלנו או לבירה קרה מהמבשלה עטורת הפרסים. ואחרי השלוק הראשון סיכוי לא רע שליד המשקה גם יצרפו לכם כמה נתחים יפים של אסאדו (בכל זאת יש אצלנו גרעין קשה של עולים ותיקים מארגנטינה).
וכשנשארים עוד קצת פוגשים גם את הקהילה המופלאה, את דור הוותיקים, הסבים והסבתות של כל הקיבוץ שהניסיון והרוח שלהם מחזיקה את כולנו, גם בימים קשים ובזמני חירום, ושלמרות הגיל הכרונולוגי ממשיכים ביוזמות מדהימות ונהנים מפעילות ענפה של מפג"ש - מועדון הגיל השלישי בקיבוץ.
או את קבוצת "מגשימים חלום" - 30 המשפחות הצעירות שנקלטו לקיבוץ בשנתיים האחרונות ומוסיפות אנרגיה וצבע ושמחה, תוכלו לפגוש אותם במדורה הקבועה של ימי שני, או בשיפוץ של בית הילד, או ללכת בעקבות הרעש ולמצוא אותם רוקדים לצלילי מוזיקת ראגטון שמנוגדת בפול ווליום.
וכמובן את החברים מדור הביניים, אלו שמחזיקים את הלב של הקיבוץ, את הרפת זוכת הפרסים, את מפעל קלסריקה לציוד משרדי ואת מגוון ענפי החקלאות המצליחה של הקיבוץ.
נכון, כששואלים אותי למה לעבור לגור בקיבוץ, אני מדברת גם על הדברים ה"חשובים" - על החינוך הקיבוצי לגיל הרך ובגנים שפועל גם ביולי אוגוסט (כן, אנחנו יודעים, בשביל חלק מהאנשים אפשר לעצור כאן והם כבר יתחילו לארוז), על בתי הספר היסודי והתיכון המצוינים של מועצה אזורית רמת אשכול, על חיי התרבות העשירים והמגוונים, הן מופעי התרבות האזורים והן יוזמות מקומיות במועדון הקיבוץ, על המחירים ברי ההשגה של הדיור כאן (בתים צמודי קרקע חדשים שנבנים ממש עכשיו יעלו במחיר של דירת חדר וחצי בגוש דן).
אבל האמת היא שזה רק הטכני. הסיבה העיקרית לבוא לגור איתנו כי מספיק לחיות פה קצת בשביל להבין שעין השלושה - אין על המקום הזה!
מירב כהן היא תושבת קיבוץ עין השלושה במועצה אזורית אשכול